התובע 1, טארק מוסטפא טען, כי הזמין באמצעות המוקד הטלפוני של הנתבעת, ישרוטל בע"מ - מלון אמבסדור, חדר לחופשה משפחתית מתוכננת באגף "הגנים" של המלון, אגף המאופיין בשקט השורר בו ובנופים היפים הנשקפים ממנו. כשהגיעו למלון גילו התובעים לתדהמתם כי אגף "הגנים" מצוי בשיפוצים, וחלף החדר שהוזמן באגף זה הוצע להם חדר אחר בקומה השנייה של המלון. חדר זה לא ענה לציפיותיהם מאחר שהנוף שנשקף ממנו היה גג חדר האוכל של המלון, וכן נשמעו בו קולות השיפוצים מכיוון אגף "הגנים".
ביום השני לאירוח התובעת 2 טענה כי נפצעה בכף רגלה עת שיצאה מהבריכה, וזאת בעקבות הימצאות מפגע בשטח הבריכה. טענתם העיקרית של התובעים היא כי היה על הנתבעת להודיע לתובעים על דבר קיום שיפוצים בשטח אגף "הגנים", ואז הברירה כיצד לכלכל מעשיהם הייתה בידם. כמו כן טענו התובעים כי השיפוצים הפרו את השלוה אותה ציפו לקבל בעת החופשה.
בית המשפט בהחלטתו קבע, כי נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכחת טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו. לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות.
במקרה זה הכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פסק נגד הצד שעליו הנטל. הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם ינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. דינם של חוזים להתקיים ככתבם וכלשונם, אלא בהתקיים נסיבות חריגות אשר יכול שתשלולנה את החובה לעמוד בתוכן החוזה.
על ספק חבילות נופש ותיור ליידע מזמיני הנופש עד אודות קיומם של שיפוצים בבתי המלון, ומקום בו התרשל ביידוע, מושתת עליו החובה לפצות הנופשים. אין ספק כי עדיף וראוי כי בית המלון יספק את אשר הוסכם בינו לבין המזמינים, ולא יעבירם לחדרים אחרים, אך מקום בו החדרים האחרים עולים בטיבם ובמחירם על החדר בו אמורים היו התובעים להשתכן, נדמה כי אין עילה לפיצויים של התובעים. בית המשפט קבע, כי עגמת הנפש שנגרמה לתובעים, אם כלל נגרמה, בעקבות אי קבלת החדר דווקא באגף בו חפצו להשתכן, נמחקת לחלוטין מול הצעות השדרוג לחדר גדול יותר, במיקום טוב יותר, ואשר מחירו גבוה מזה ששילמו על חדרם המקורי והכול ללא תוספת כספית. שדרוג זה שקול נגד עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בגין אי ההתאמה בין אופי החדר שהובטח להם, לבין זה שסופק להם.
התובעת לא טרחה להמציא צילומים ו/או כל ראיות אחרות המוכיחות הפציעה, אופיה והיקפה, וכן לא טרחה להמציא תצלומים של השריטה וכן צילומים המוכיחים קיום מפגע הנטען בשטח הבריכה במלון. היה עליה לעשות כן על-מנת לבסס טיעוניה, ומקום בו לא עשתה כן, אזי לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה. לאור כל האמור, החליט בית המשפט לדחות את התביעה.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
