|
|
[צילום: ביסטרו בר דרוקר´ס בתל אביב]
|
|
|
|
|
את 'דרוקר'ס' - רסטו בר חמים ואינטימי שנמצא ברחוב מונטיפיורי - קל מאוד לפספס. המקום נחבא מעט, ולא בטוח שהייתם מגיעים לשם לולא טעות בניווט. אבל נראה שכל מי שמגיע למקום יודע בדיוק איך למצוא אותו ויודע גם מה הוא מחפש. האווירה במקום חמימה ומזמינה. בר ארוך מקדם את פני הבאים, שיכולים לבחור בין ישיבה בחדר מואר ובו כרזות פרסומת בסגנון רטרו, רהיטי עץ כהים וכיסאות עור, לבין ישיבה בחצר הפנימית הירוקה והנעימה שצמודה למסעדה, על כסאות רטאן ושולחנות עץ.
קהל המבקרים במקום, רובם בני 40 פלוס, ממלאים אט אט את המסעדה בזוגות ובחבורות, של כאלו ששואפים להתאוורר מאווירת החג.
הארגנטינאי ואני מעיינים בתפריט ושנינו נראים שבעי רצון. הארגנטינאי מרוצה ממבחר הסטייקים שמגישים במקום, אני מרוצה מהמבחר של המנות הייחודיות והמעניינות, מהן צדה את עיני מנת פריקסה פטריות יער וגבינת עיזים ברוטב כמהין (44 שקל). יחד אנחנו בוחרים גם במנת ניוקי בקרם ארטישוק (42 שקל), המוכן במקום ובמנת לחם הבית (12 שקל), שגם הוא נאפה במסעדה עצמה. שתי המנות מוצלחות, אבל עם תיאור המנה יש לי קצת בעיה. מנת הפריקסה היא למעשה אצבע גבינת עיזים במעטה פריך, שמגיעה על מצע של פטריות שמפיניון מוקפצות ברוטב שמנת וכמהין. זו מנה מוצלחת, אבל אין בה פטריות יער וגם את גבינת העיזים - על אף הציפוי המטוגן - הייתי נמנעת מלכנות פריקסה. זאת, למרות שאם ניתן לטעם לדבר, הרי שאין אף טענה. על-מנת הניוקי אפשר להרעיף אך ורק מחמאות. ניוקי בצקני ושמנמן ברוטב קליל ומעודן, ממש כמו שמנה מסוג זה צריכה להיות עשויה.
בגזרת האלכוהול שליד האוכל הזמין הארגנטינאי כוס יין קברנה תבור (28 שקל) ואני בחרתי לוותר על היין והעדפתי במקום זאת לשתות סודה (סן פלגרינו, אם אתם מתעקשים).
לעיקריות בחר הארגנטינאי מבין מבחר מנות הבשר שמוגשות במקום (כולן, אגב, נראות מפתות מאוד) באנטרקוט מונטה קרלו (95 שקל) - סטייק אנטרקוט שמוגש על מצע פטריות ברוטב ציר בקר וערמונים ובתוספת טבעות בצל בבלילת טמפורה. אני בחרתי בדג דניס שלם על מצע פטוצ'יני ירקות ברוטב יין אדום (85 שקל).
כשהמנות הגיעו חזרה על עצמה האכזבה הקלה שאפיינה את המנות הראשונות, ומקורה בתיאור המטעה של מנת הדניס - הדג הגיע כשהוא מלווה ברצועות ירקות מוקפצים, וללא שום זכר לפסטה. ההגדרה פטוצ'יני ירקות התייחסה לחיתוך הירקות לרצועות המזכירות פסטה. היות וכבר בניתי על הפסטה שתגיע עם הדג, החלטתי להזמין חצי מנה של לינגוויני כמהין (המחיר למנה שלמה הוא 60 שקל) ובסופו של דבר, אחרי שהחשק לפחמימות נרגע, הצלחתי גם לקבוע שהדג (כמו גם תוספת הירקות) היה מוצלח מאוד, עסיסי ועשוי במדויק, וגם הלינגוויני לא אכזב, והורגש בו טעם הכמהין העז.
בינתיים הארגנטינאי, שאינו עוסק בזוטות כמו אשתו, נהנה מכל ביס מהסטייק, שהיה כדבריו "מבשר טוב", ובין לבין גם מלמל מילים כמו "מצוין" או "כדאי לך לקחת ביס".
תפריט הקינוחים שבמסעדה הוא לא קבוע. הקינוחים משתנים מדי יום והמבחר היומי נכתב על לוח בחלל המסעדה המרכזי, או מתואר בפי המלצרים. כל הקינוחים מוכנים במקום ומחירם 27 שקל. בהמלצת המלצרית בחרנו במנת קרם מסקרפונה ותאנים, ומכיוון שאנחנו לעולם לא יכולים לומר לא לעוגת תפוחים (לא רק בראש השנה, אלא בכלל), בחרנו גם בטארט הטאטן, שהיה מצוין, אם כי התאכזבנו לגלות שכנראה חומם במיקרו. חבל.
האווירה הנעימה, מוסיקת הרקע (המצוינת!) והאוכל הטוב בהחלט עשו לנו חשק לחזור באיזה יום לבדוק גם את עסקיות הצהריים המתומחרות בהגינות שמוצעות במסעדה (ימים א'-ה' בין השעות 12:00-18:00 במחירים שבין 49-69 שקל). רק שנראה לי כי אם נעשה זאת, נוודא שאין הפתעות בתפריט ושהקפידו הפעם לקרוא לילד בשמו.
