שום נשיא בעשרות השנים האחרונות לא עמד לפני אתגרים כה עצומים כמו אלה הממתינים לברק אובמה. היסטוריונים אף מרחיקים לכת ומוצאים קווי דמיון בין כניסתו של אברהם לינקולן לתפקידו בעת שהמדינה עמדה על סף מלחמת אזרחים, או לפרנקלין רוזוולט שנכנס לבית הלבן בזמן השפל הכלכלי הגדול.

המשימה העומדת לפני אובמה אומנם אינה מגיעה לרמות האלה, אך עצם ההשוואה גורמת לדמוקרטים להתפכח מהאופוריה של שובם לשלטון. על כתפיו של הצעיר, בן ה-47, שניסיונו בפוליטיקה הארצית מצטמצם לכהונה אחת של סנאטור, ושיש לו אומנם השראה עצומה אך אין לו למעשה ניסיון ביצועי, נופלת כעת האחריות לסיוטן שתי מלחמות - באפגניסטן ובעירק - להגנה על המדינה מפני טרוריסטים ולשיקום הכלכלה המתפוררת.

לנוכח עומקן של הסוגיות הללו, אין לאובמה ברירה אלא לגשת מייד למלאכה ולקבל גם הכרעות כואבות. איזה קובע החלטות ומנהיג יהיה אובמה, עדיין לא ברור אפילו ולרבים מתומכיו. האם יהיה מוכן להשתמש בהון הפוליטי שצבר ולפעול בתעוזה, או שמא יפעל בזהירות ויהיה מוכן להסתכן בשיתוק בגלל הלחצים הסותרים מתוך מפלגתו? על סמך התנהגותו במסע הבחירות שלו, פרשנים בארה"ב סבורים כי הוא ניחן בקור רוח ובביטחון שיאפשרו לו לעמוד בלחצים, אך הם גם סבורים שאובמה אינו מתמיד ללכת בדרך השיטתית שהוא מתווה לעצמו.