המדינה מתנגדת לפצות מרגלים עירקיים

מדינת ישראל הגישה (יום א', 16.11.08) ערעור על החלטה לפצות אזרחים עירקיים שהסתננו לארץ, נעצרו וגורשו. התובעים טענו כי יש לפצותם על שהייה מעל שישה חודשים במעצר. בערעור חושפת המדינה: שלושה מן התובעים נשלחו על-ידי גורמי מודיעין זר.

הפרקליטות הגישה ערעור על החלטה לפצות שישה מסתננים, אזרחים עירקיים, שהסתננו לישראל דרך ירדן בין השנים 1992-1994. השישה נעצרו והוצאו נגדם צווי גירוש, ועד למימושם של הצווים הוחזקו במעצר. בטרם יצאו את הארץ הגישו תביעת פיצויים על החזקתם במעצר מעל שישה חודשים.

בערעור טענה המדינה כי מדובר היה באזרחי מדינת אויב שעברו על החוק בהסתננם לארץ. המסתננים "תרמו" להארכת המעצר בסירובם לצאת ללבנון. עוד נטען כי עניינם הובא פעמיים בפני בית המשפט העליון. בפעם הראשונה קבע בית המשפט כי ניתן יהיה לשחררם אם תימצא מדינה שתסכים לקבלם ותבטיח לא לגרשם לעירק או לגרשם למדינה פלונית ללא הסכמתם או הסכמתה, "ובלבד שבית המשפט ישוכנע כי מדינה זו לא תפגע בהם ולא תעבירם - במישרין או בעקיפין לעירק".המסתננים סירבו להצעה ולפיכך בית המשפט קבע כי אין לשחררם ממעצרם בשל הסיכון לבטחון המדינה הנובע משחרורם והם ישארו במעצר.

עוד נחשף בערעור כי שנתיים לאחר מכן, שחרר אותם בית המשפט העליון לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. זאת למרות שלא ניתנה הסכמת ראש הביטחון הכללי "נוכח הסיכון שעלה מחומר החקירה אשר הצביע בבירור על כי אלה נשלחו על-ידי גורמי מודיעין זר".

לימים "לאחר שנמצאו מדינות שהסכימו לקבלם, גורשו המסתננים מן הארץ לארבע קצוות תבל". בטרם עזבו המסתננים את הארץ הגישו תביעה לפצותם על נזקים בגין "כליאה ממושכת ובגין התקופה בה שוחררו בתנאים מגבילים". המדינה מוסיפה כי מלכתחילה דרשו המסתננים גם פיצוי על "עינויים בחקירותיהם", אך לעניין זה "הגיעו הצדדים לפשרה שייתרה הכרעה שיפוטית".

בית המשפט המחוזי נענה לתביעה והורה לפצותם בסכום כולל של כ-3 מיליון שקלים "בגין התמשכות מעצרם".

כאמור, המדינה מערערת על ההחלטה. בין היתר נטען כי מתן פיצוי למסתננים עלול לשמש "תמריץ בלתי ראוי להעצמת התופעה הבלתי חוקית ובלתי רצויה המקימה חשש אמיתי לבטחון המדינה".
עוד נטען כי "מי שבחר במודע ובכוונה להסתנן למדינת ישראל באורח בלתי חוקי, לא יכול שתהא ציפיה סבירה שלא להיעצר ולהיחקר על פשר מעשיו במדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה וכמה שלא יכולה להיות לו ציפיה לשלוט במשך המעצר וכי זה יהא קצר מועד. וודאי הוא שמדינת ישראל ככל מדינה החייבת להגן על עצמה, מחויבת לחקור בעמקות וביסודיות את סיבת ההסתננות ואת האפשרות של המסתננים לסכן את בטחונה של המדינה ואזרחיה".

יתרה מכך, חוק הכניסה לישראל מכוחו נעצרו המסתננים, "אינו מגביל את משך תקופת המעצר. מי שחודר את גבולות המדינה כבר במעשהו זה ביצע עבירה פלילית שאין להשקיף עליה בעין סלחנית כלל ועיקר".

לטענת המדינה, טעה בית המשפט שקבע כי "ניתן להפיג את החשש מפני אי ביצוע הגירוש באמצעות הפקדת בטחונות או באמצעים אחרים שיבטיחו כי כאשר יבוצע הגירוש ניתן יהיה לאתר את המגורש לצורך גירושו. קביעה זו בעייתית היא נוכח העובדה שמדובר באנשים שאין להם כתובת, מכרים, הכנסה בארץ, אזרחות או מעמד אחר. והעיקר שמטבע הדברים אין הם נאמנים למדינה, לריבונותה, ולמוסדותיה ואף הוכיחו מיומנותם בהימלטות בניגוד לחוק... שחרור ממעצר לאחר תום הליכי חקירה עשוי להיחשב כפעולה בלתי אחראית ובלתי ראויה".

מדובר לטענת המדינה בסוגייה בעלת חשיבות מעבר למקרה הפרטני של המסתננים, וזאת מאחר ש"תופעת גניבת גבולה של מדינת ישראל על-ידי אזרחי מדינות זרות ובחלקן מדינות אויב, אינה עוד בגדר תופעה יוצאת דופן. נראה שלא ניתן להגזים בזהירות המתבקשת מצד המדינה בטיפול במסתננים, ובמיוחד ממדינות אויב, נוכח הסכנה הקיומית הטמונה בחדירתם של אלה לגבולות המדינה".