כל אוקטובר לא יצאנו למסעדה. למעשה, גם כל החלק הראשון של נובמבר, שלא לדבר על סוף ספטמבר, אז התנזרנו בעל כורחנו מאוכל של בחוץ (חגים וכאלה). ברור לי שזה נשמע כמו "אוי אוי אוי", אבל זה באמת ככה. לא שאני לא מודעת למיתון המסוכן שאורב לכולנו בחוץ. אבל קצת אוכל ממטבח של מישהו שהוא לא אמא או החותנת יכול לעשות רק טוב לזוגיות.
בשישי האחרון, החלטנו שזהו. לא עוד מטלות בית, לא עוד משימות בירוקרטיות. בשישי זה, אנחנו יושבים בבית קפה. עדיפות לתל אביבי. לא כי אנחנו מאגניבים במיוחד, כמו שאנחנו ממש רוצים לשמוע את מירי אלוני בנחלת בנימין. היקום שמע לנו והקארמה נפלה לנו ברחוב שינקין בצורה של חניה לתפארת. אני חוזרת. חניה בשינקין! כל אדם שנכנס לתל אביב עם רכבו, יידע להוקיר את המחווה האדירה הזו מצד היקום. החנייה הייתה לא קטנה מדי, לא גדולה מדי - מדויקת. הולמת את מידותיה של המכונית שלי (שבאופן מפתיע טרם הכתרתי אותה בשם מטופש).
מזג האוויר השמשי תאם לגורל המפרגן. בגופיות קצרות ובעליצות רבה, המורעב ואני צועדים לנחלת בנימין. מטיילים בין הדוכנים ומועכים המון של אנשים, משל היינו שני בני טיפש-עשרה שבאים לרכוש שרשרת עם שמנו כתוב על גרגר אורז. אבל עם כל הכבוד לצמידים שנמכרו בדוכן שמצד ימין ולכיסויי אסלה מצד שמאל, באנו לשבת לקפה. ומאפה. וגבינות. ואולי איזו שקשוקה?...
קפה 'יוניתה'. לא גדול מדי, לא קטן מדי, מדויק. הולם את מידותינו. התיישבנו בשולחן של שניים, עם קצת רווח מימין ומעט מרחב משמאל. למרות שהמקום היה מלא, הוא הצליח לשמור על מרווח נאה בין יושבי המקום. כזה שאתה לא צריך להרגיש שאתה עמוק בתוך הצלחת והשיחה של זה שמאחורייך. המלצרית מספרת לנו על מנות הדגל ששווה לטעום: פסטה אלפרדו ותפוחי האדמה האפויים שמגיעים בשלל מרקמים וצבעים (במילוי פטריות, עם תרד מוקרם או במילוי סלמון מעושן). זה מגרה לנו את הבלוטות, אך עדיין מוקדם מדי וכבר חודשיים שאני מפנטזת על ארוחת בוקר. "אני אשמח למיץ תפוזים וישראלית" עד כדי כך הייתי חמה על התענוג, שוויתרתי על הפחמימות. המורעב, כהרגלו בקודש, היה בדודא לשקשוקה. לא מאכזב.
בזמן שמיץ התפוזים הסחוטרי הגיע והרווה את צמאוננו, אנו מביטים על הרחוב הצבעוני. שילוב של ריחות, אנשים, קולות, צבעים. אין מה לומר, מי שבחר את המיקום לבית הקפה, ידע מה הוא עושה. מאוחר יותר, אנחנו מבינים שמדובר ביונית, בחורה צעירה שהתחילה לעבוד במקום כמלצרית מיד אחרי הצבא, התאהבה בו ולימים קנתה אותו. רק על זה מגיע לה שאפו. השאפו השני הוא על הארוחה. הישראלית שלי הייתה בדיוק זה. ישראלית: אומלט עשבי תיבול עשוי כהלכה, גבינה לבנה ולצידה גבינת פלפלים חריפה (טעם מעניין במיוחד לחובבי החריפות), סלט חסה וירקות וסלסלת לחמניות עם חמאה וריבה (37 שקל). השקשוקה של המורעב הוגשה על מחבת לוהטת, לצד סלט ירקות ולחם ועשתה את העבודה (32 שקל). תוך חמש דקות חיסלנו את המנה. אבל המשכנו לשבת ולשאוף את נחלת בנימין - האוויר והאווירה - לריאות.
שנים שלא היינו כאן. חודשים שלא אכלנו יחד ארוחת בוקר כמו זוג אמיתי. אז נשארנו עוד קצת. היה לנו נוח לתצפת. לאכול. לעכל. להקשיב. אחרי שנפרדנו מהמקום, המשכנו לסיבוב על אלנבי, שהמשיך לשוק ונכנס לשינקין, שם המתינה המכונית המתפקדת אך חסרת השם. אמנם, לקח לנו שעה לצאת מהפקק המטריד של שינקין ב-15:00 אבל זה היה שווה כל רגע.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
