אלוהי הזמן, אני מתפללת שאצליח לצאת חמש דקות מוקדם יותר, שלא אפגוש אף אחד שאני מכירה ברחוב, שהמונית לא תאחר, שכל הרמזורים יהיו ירוקים, שפעם אחת ולתמיד אגיע לפגישה בזמן. כהרגלי בקודש אני מאחרת בעשר דקות. עשר דקות שלמות ועגולות שבהן א' מחכה לי על המדרגות מחוץ לדלתות העץ הכבדות. קצרת נשימה, אני מנסה למחוק בחיוך מתקתק את האיחור המסורתי. ולמרות שאני יודעת שא' תמיד יהיה חבר טוב שלי (כל עוד לא נדבר על פוליטיקה) ותמיד יסלח לי על מאות אלפי האיחורים הקטנים, אני מרגישה איך הם הולכים ומצטברים לאיחור אחד ארוך ומאוד לא אופנתי.
