תבע פיצוי בגין איחור ותביעתו התיישנה

דוד נזלובין תבע את חברת התעופה טרנסארו נתיבי אוויר בע"מ בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בגין איחור בטיסה. מכתב התביעה עלה שהתובע טס בטיסה סדירה של הנתבעת למוסקבה ביום 27.12.05 וללא כל סיבה מוצדקת איחרה הטיסה בארבע וחצי שעות. "הגעתי למוסקבה בשעות הלילה המאוחרות והפסדתי רכבת לסן פטרסבורג. נאלצתי לרכוש כרטיס טיסה לילית מבלי שסופק לי מלון". לדבריו, הנתבעת פיצתה אותו בסכום זעום של כ-20 דולר, בעוד הוא דרש סכום של 1,400 שקל.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת שעל-פי חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980 ואמנת ורשה חלה התיישנות על התביעה. לחלופין נאמר שאין לה אחריות ו/או התחייבות ללוחות הזמנים, והדבר נקבע במפורש על גבי כרטיס הטיסה, המהווה חוזה הובלה בין הצדדים. "לפנים משורת הדין פיצינו את התובע בסכום של 556 רובל, הכולל את מחיר כרטיס הרכבת וכן סכום של 125 רובל בגין העיכוב בטיסה". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.

בפסק הדין התייחסה השופטת אנה שניידר לסוגיית ההתיישנות והפנתה לסעיף 29(1) לאמנת ורשה הקובע: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה".

לדבריה, הואיל והטיסה היתה, כאמור, ביום: 27.12.05, הרי שעל-פי הסעיף זכותו של התובע לדמי נזק פקעה ביום 27.12.07, והתביעה הוגשה כמעט שנה לאחר מכן (19.11.08), "מכאן, שחלה התיישנות על התביעה".

השופטת שניידר קבעה שפסק דין מבית המשפט העליון בפיליפינים (UNITED AIRLINES VS. WILLIE), אליו הפנה התובע ובו נפסק שלמרות שתביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה, אין לקבל את טענת חברת התעופה בדבר התיישנות, לאור התנהגותה שמנעה הגשת התביעה בזמן ונקטה ב"טקטיקה של סחבת", אינו רלוונטי שכן התובע לא הוכח שהנתבעת נהגה בסחבת בעניינו. "התובע פנה לנתבעת ביום 29.3.06. אם לא היה שבע רצון מהפיצוי שהוענק לו, היה עליו לפעול למיצוי זכויותיו תוך המועד שנקבע באמנת ורשה. משבחר התובע להמתין עם הגשת התביעה עד לחודש נובמבר 2008, כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות - אין לו להלין אלא על עצמו. על כן, התביעה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות".