היה משהו מהמם ועצוב ברגע בו נקבע כי באיירן מינכן תפגוש את ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות בעונה שעברה: יחסי הכוחות. העובדה שהיה נהיר לכל הדיוט כי להתמודדות הזו יכולה להיות תוצאה אחת בלבד, והאדישות שליוותה את ה-0:4 שברצלונה השיגה עוד במחצית הראשונה של המשחק הראשון, כל זאת על אף העובדה שההיסטוריה של באיירן – כולל ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה – לא פחות ואולי אף יותר מפוארת מזו של ברצלונה, המחישה עד כמה רחוקה באיירן כיום מצמרת הכדורגל האירופי. לאנשים שעומדים בראש המועדון, גברים גאים כמו פרנץ בקנבאואר, קרל היינץ רומיניגה ואולי הנס, זה היה בבחינת קריאת השכמה. וזו הסיבה שבאיירן עמדה על רגליה האחוריות כשריאל מדריד חיזרה באגרסיביות אחרי פרנק ריברי. היא לא נלחמה על השחקן; היא נאחזה בציפורניים בסטטוס שלה כמועדון.

יבשת אירופה תמיד ידעה לפתח ולטפח סולמות היררכיה ברורים ונוקשים וההיררכיה הקשוחה של הכדורגל האירופי לא שונה מהבחינה הזו. ועד שמישל פלאטיני יגשים את חזונו וינהיג את המהפכה הסוציאליסטית בענף, שיטת הקאסטות הזו תמשיך לשמר גם את ההפרדה הברורה בין המועדונים הגדולים למועדונים העוד-יותר-גדולים למועדונים הגדולים באמת. המיקרוקוסמוס של הפרדה זו הוא שוק ההעברות: הוא זה שמסביר כי בשורה הראשונה יושבות ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי (החברה הכי חדשה) ואינטר, כשמילאן, למרות קשיים בעונות האחרונות, מחזיקה מעמד בקושי, ויובנטוס, שהודחה כשירדה לליגה השנייה, משלימה בימים אלה את חזרתה לשם.