זה קצת לא נעים לפתוח ביקורת על הופעה של מדונה בז'אן בודריאר, אבל לפעמים אין ברירה. יכול מאוד להיות שהפילוסוף הצרפתי לא ראה מימיו הופעה של מלכת הפופ, אבל הוא בהחלט ידע דבר או שניים על התופעה שהיא מייצגת כאשר הוא טבע את המושג "סימולקרה" - שכפול אינסופי של דבר מה שמקורו אבד או מעולם לא היה קיים. ההופעה של מדונה, שהתקיימה אתמול בפארק הירקון בנוכחות 60 אלף צופים, לא הייתה חוויה מוזיקלית; היא הייתה מבול אינסופי של גירויים ודימויים נטולי הקשר ורצף, החל מציטוטים מהתנ"ך, עבור בילדים אפריקניים פצועים שחייכו אל הצופים מבעד למסכי ענק וכלה בצלב קרס, נאום של מחמוד אחמדינג'אד ופינוי גופות מאזור אסון. וולגרי? חסר טעם? אולי, אבל אין ספק שמבול הדימויים המרצדים והצבעוניים הוא חלק מסוד קסמו של אחד מסיבובי ההופעות הרווחיים והמצליחים בעולם.
לא היו הפתעות במופע של מדונה. היא לבשה את אותם בגדי עור חשופים ופרובוקטייבים שהיא לובשת בכל הופעה בסיבוב הנוכחי, התמזמזה עם רקדן וגם עם רקדנית, קפצה בחבל, הרימה רגליים לאוויר, רקדה ריקוד דמוי סטריפטיז על עמוד, העבירה את המיקרופון לקהל, נסעה במכונית פתוחה על הבמה - וזו רק רשימה חלקית. באופן כללי, היא נראתה והתנהגה כמו ילדה בת 17 על אקסטזי, ואין ספק שמדובר בהישג מרשים לאשה בת יותר מ-50 שבילתה את רוב חייה על הבמה.
גם העובדה שג'סטין טימברלייק לא הגיע לארץ הקודש כדי להופיע עם המלכה אסתר לא אמורה לאכזב את מעריציה. דמותו של טימברלייק הוקרנה על גבי ארבעה מסכי ענק זזים, ומדונה הקפידה לדלג בין מסך אחד לשני ולהפנות לעברם תנועות מגונות. בהתחשב בכך שחלק מהשירים נוגנו כקליפים (כשמדונה כלל לא הייתה על במה), ההבדל בין טימברלייק האמיתי לסימולציה הווירטואלית שלו הוא קטן מכפי שאפשר היה לחשוב.
אבל למבול הדימויים שהומטר על הקהל יש גם צד חיובי, שסייע לרוב הצופים לצאת מההופעה עם חיוך. מעטות ההופעה שמענקות לצופיהן חוויה טוטאלית ומושקעת כל-כך, שכוללת רקדנים, תפאורה מתפרקת ומתחלפת, תאורה, מסכי ענק ואפקטים מיוחדים. הביצוע של "Spanish Lesson", למשל, היה סוחף ומלא תשוקה וכלל ריקוד ספרדי משעשע ומחיאות כפיים שסייעו לקהל להכנס לקצב.
הבעיה הייתה שבין הרקדנים, המכוניות, העמודים, המבנה דמוי החללית שהוצב מעל לבמה והמניירות של מדונה - המוזיקה קצת הלכה לאיבוד. הסאונד הגרוע של פארק הירקון והעובדה שהבאסים בקרבת הבמה היו גבוהים וטישטשו את קולה של מדונה העניקה את התחושה שבהופעה הזו רק ה"שואו" חשוב, ולא הצלילים. אפילו להיטים כמו "Frozen" ו-"Like a Prayer" נשמעו מונוטוניים ודמו מדי זה לזה, ואם הרקדנים לא היו מחליפים גרדרובה בין שיר לשיר ספק אם היה ניתן להבחין ביניהם.
ואם הדימויים שהוקרנו על מסכי הענק לא הספיקו, מדונה דאגה לתבל את המעברים בין השירים בנאומים שלא היו מביישים את שרי אריסון: "עברו 16 שנים מאז שהופעתי כאן ואני מבטיחה לכם שלא תצטרכו לחכות כל-כך הרבה זמן שוב", אמרה לקהל הנרגש. "בכל פעם שאני כאן, אני נטענת בכל-כך הרבה אנרגיה ואני מאמינה שישראל היא מרכז האנרגיה של העולם. אנחנו צריכים ללמוד לחיות יחד בשלום והרמוניה", הוסיפה, ומיד אחר כך הקרינה על מסכי ענק את המילים "לא תשנא" בעברית ובערבית. הקריאה לשלום אזורי הייתה משכנעת בערך כמו המחווה למייקל ג'קסון, שכללה רקדן שעשה "הליכת ירח" ופנייה לקהל "תל אביב - אוהבים את מייקל ג'קסון? אני רוצה לשמוע אתכם".
בסופו של דבר, אחרי קצת פחות משעתיים ו-23 שירים, היה ברור שמדונה לא מתכוונת להעלות להדרן. אחרי הכל, היא לא כאן בשביל האינטרקציה עם הקהל הישראלי או כדי לאתגר את עצמה בביצועים חדשים לשירים. היא כאן כדי לקדם "שלום", כדי להזכר ב"מייקל ג'קסון", כדי לעשות "מוזיקה", כדי לרקוד עם "ג'סטין טימברלייק" ו"בריטני ספירס", כדי להתעטף בפיסת בד שהיא "דגל ישראל" וכדי לפתות את הרקדנים ב"תנועות סקסיות" שהן חיקוי מוקצן וגרוטסקי של ארוטיקה זולה. במילים אחרות, אתמול בפארק הירקון מדונה הוכיחה לישראלים שהיא כאן כדי לשכפל שוב - בפעם המי יודע כמה - את הסימולקרה שנקראת "מדונה", דימוי שהמקור שלו, אם אי-פעם היה קיים, כבר הלך מזמן לאיבוד.
