פיית' נו מור בישראל: הרבה רעש, מעט רגש

"למען האמת, חבר'ה, אתם שרים את זה יותר טוב מאתנו", אמר מייק פאטון ל-6,000 הצופים ששרו כאיש אחד את הפזמון של "Midlife Crisis", אחד הלהיטים הגדולים של "פיית נו מור". ברור שזה מסוג הדברים שזמרים נוהגים לומר לקהל, בעיקר לקהל נפלא כמו זה שגדש את ביתן 1 בגני התערוכה. אבל האם ייתכן שפאטון זרק את ההערה הזאת גם כי הוא הרגיש ש"פיית נו מור" לא הצליחה להתעלות על עצמה ולא לקחה את ההופעה שלה אל הפסגה שאליה היא הייתה אמורה להעפיל, לפחות בפנטזיות שלנו?

כמעט מיותר לציין: היו שירים מעולים, היה רעש מענג, היה סולן כריזמטי בצורה בלתי רגילה בבגדי סרסור פורטוריקני. היה כיף. ספק אם היה אדם אחד בקהל שהצטער שהוא לא הלך למדונה במקום. אבל מ"פיית נו מור" ציפינו לגדולות ונצורות, ומה שקיבלנו היה טוב, אבל בשום אופן לא גדול. בעיקר ציפינו ש"פיית נו מור" לא תישמע כמו אחת מאותן להקות שמתאחדות אחרי הפסקה של הרבה שנים ונשמעות כמו גרסה מדוללת של עצמן. אבל מה לעשות שכך היא נשמעה, לפחות במחצית הראשונה של ההופעה.

כמעט מיותר לציין (2): גרסה מדוללת של "פיית נו מור" זה הרבה יותר מגרסה מרוכזת של 95% מהלהקות. ועדיין, חלק ניכר מהשירים, בעיקר במחצית הראשונה של ההופעה, נשמעו כמו שחזורים של הגרסאות המקוריות, ולא כמו ביצועים שעומדים בזכות עצמם. והם אפילו לא היו שחזורים טובים במיוחד. שניים מהכלים המרכזיים שמייצרים את הצליל המיוחד של "פיית", הגיטרה והקלידים, רשמו נוכחות חיוורת. בעיקר איכזב הקלידן רודי בוטום. הוא היה על הבמה בגופו אבל לא ברוחו.

האיתות הראשון לכך שזאת לא עומדת להיות הופעת המאה ניתן בשיר השלישי, "קפאין". לקראת סוף השיר הזה רוב הכלים משתתקים ורק הבס ממשיך לפמפם בעוצמה הולכת וגוברת. בגרסת האלבום נוצר מתח אדיר, שמתפרק בצרחות אימים של פאטון ובהרעשה ארטילרית של הלהקה. זה רגע עוצר נשימה גם בפעם האלף ששומעים את השיר. אבל בהופעה "קפאין" נוגן בצורה סטרילית. לא היה מתח, לא היה קתרזיס. "פיית נו מור" סימנו וי על השיר והמשיכו הלאה.

איתות נוסף נרשם באמצע ההופעה, כש"פיית נו מור" ניגנו ברצף את שלושת הלהיטים הגדולים שלהם. ב"Easy" אסטרטגיית השחזור-אחד-לאחד מנעה מהשיר לדגדג את בלוטת הרגש, "Midlife Crisis" סבל מהפעלת קהל מוגזמת ומקריסת מומנטום לקראת הסוף, ו"Epic", השיר שהכי חיכיתי לו, הרים כצפוי את הגג של ביתן 1 אבל לא עורר, לפחות אצלי, את האופוריה המיוחלת. זה היה חזק, אבל זה לא היה אפי.

בשלב מסוים ההופעה התחילה לצבור תאוצה, חטיבת הקצב של "פיית נו מור" הייתה נהדרת, השירים היותר מטאליסטיים (שבהם הקלידן בוטום פרש הצדה) היו טובים מאוד, פאטון התנועע ושר כמו פנתר, אפילו הגיטריסט התעורר, והקהל נתן בראש. אחרי שעה בלבד הלהקה ירדה, ואז עלתה להדרן כפול של חמישה שירים, שהיה מצוין. מעולה במיוחד היה הביצוע לנעימה מתוך "קאובוי של חצות": פאטון, שניגן את המנגינה במלודיקה, הפך את הקטע של ג'ון בארי ליצירה מהדהדת בסגנון של אניו מוריקונה הגדול. הרגע הזה הצדיק את מה שפאטון אמר בסיום: "איזו דרך נפלאה לסיים סיבוב הופעות" (זאת הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב האירופי של "פיית נו מור"). אבל בהקשר של ההופעה כולה, נדמה שהאופוריה של סיום הסיבוב דיברה מגרונו של פאטון, יותר מאשר האופוריה שנבעה מתוך ההופעה עצמה.

"פיית נו מור" עלתה לבמה אחרי הופעה מצוינת של "דינוזאור ג'וניור" (שעלתה לבמה אחרי הופעה של הלהקה הישראלית "מונוטוניקס", שהייתה ספק מיצג, ספק תצפית בשבט של פראים, ספק סיוט של מעצבי שיער, עם קריצה לסצינת העירום של "בוראט"). ההופעה של "דינוזאור" הייתה תיקון להופעה שלהם בתל אביב בשנה שעברה. ההופעה ההיא הייתה רעש ורק רעש, שחיטה של עור התוף ותו לא. ההופעה אתמול הייתה סיפור אחר לגמרי. היה רעש, כמובן, אבל אפשר היה לשמוע את השירים, ליהנות מהמלודיות, להתענג על נגינת הגיטרה החצי הרואית-חצי לוזרית של ג'יי מאסיס. זאת הייתה אמורה להיות מנה צדדית, כמעט זניחה, אבל לנוכח האכזבה היחסית מהמנה העיקרית נדמה שההופעה הזאת תיצרב בזיכרון לא פחות מההופעה של "פיית נו מור".