במסגרת המרצת הפתיחה טוענות החברות של זאבי, כי לחיובן בריבית הפרה במשך תקופת הכינוס אין כל בסיס, וזאת בשל מספר טעמים.

ראשית, החברות טוענות, כי על-פי פסיקת בית המשפט העליון, סעיף חוזי הקובע ריבית הפרה נחשב כסעיף של פיצוי מוסכם, אשר על-פי חוק החוזים, בית המשפט רשאי להפחיתו, אם מצא כי אין יחס סביר בין סכום החיוב לבין הנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות באופן סביר, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה כפי שאירעה בפועל.

החברות טוענות עוד, כי בעניין המדובר אין ספק שהנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות כתוצאה מהאיחור בהחזר ההלוואה, אשר אינו מכוסה על-ידי הריבית ההסכמית הרגילה (שלגבי החובה לשלמה אין מחלוקת) אינו מתקרב לסכום העתק של 840 מיליון ש"ח. במסגרת המרצת הפתיחה הוערכו הנזקים שניתן היה לצפותם מראש בכ-37 מיליון ש"ח, וזאת על בסיס חוות דעת כלכלית מטעם פרופ' חיים לוי ופרופ' שיקי לוי, אשר צורפה להמרצת הפתיחה. לפיכך, לטענת החברות יש להפחית את הסכומים בהם הן חוייבו בגין ריבית ההפרה במהלך תקופת הכינוס.

לטענת החברות של זאבי, גם אין ספק כי כוונת הצדדים בעת חתימת הסכם ההלוואה לא הייתה שההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו בנסיבות בהן נמשך כינוס הנכסים שנים כה רבות.

כוונת הצדדים הייתה, לטענתם, כי ההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו החל מהמועד בו היה על החברות להחזיר את ההלוואה, ולכל היותר במשך מספר חודשים לאחר מכן, הדרוש לצורך מימוש המניות. החברות טענו, כי גם בשל כך אין לחייבן בריבית הפרה במשך תקופת כינוס בת שבע שנים, וכי חיוב הריבית במהלך תקופה זו, אשר לא הוסדר על-ידי הצדדים לחוזה, צריך להיקבע בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

החברות טוענות בנוסף בהמרצת הפתיחה, כי על-פי השתלשלות העניינים בפועל, לא רק שלבנקים לא נגרם נזק כלשהו, אלא שלמעשה הם אף זכו ברווחים ניכרים כתוצאה מהעיכוב בהחזר ההלוואה. זאת, כתוצאה מההפחתה בשיעור מס החברות בין התקופה בה הבנקים רשמו הפסדים בגין חובן של המבקשות, ובין התקופה בה נוצר להם רווח בשל פירעון ההלוואה.

התביעה של חברות זאבי הוגשה באמצעות עו"ד גיורא ארדינסט, רן שפרינצק ומיטל טויסטר ממשרד ארדינסט, בן נתן ושות'.