באחד מבוקרי השבוע התייצבתי בש"ג של בניין רשות השידור בירושלים, מחכה שדוד ויצטום יגיע לאסוף אותי. לאחר כמה דקות הגיחו תלתליו מהמעלית. ירדנו לקומת הקפטריה לשתות קפה, שם הוא התנהל כמי שחדש בבניין. "אהה, סליחה? יש אפשרות שמישהו יעזור לנו פה?", שאל בנימוס את עובדי המקום, שהיו עסוקים ביציקת תבשילים לתוך מגשי נירוסטה גדולים. הוא התעניין איך הגעתי לירושלים. עניתי שהגעתי ברכב. "נו, ואיפה חנית? קשה למצוא פה חניה באזור", אמר ויצטום. "האמת היא שאני מכיר מישהו שעובד פה בבניין, אז הוא סידר לי להיכנס לחניון של רשות השידור", הודיתי במבוכה, אבל מתברר שהחיוך שלו היה נבוך עוד יותר. "אני עובד פה כבר 30 שנה", אמר, "ועדיין אין לי אישור להיכנס לחניה של הבניין. זה לא עניין של ותק, כנראה אני פשוט לא מכיר את האנשים הנכונים בשביל לקבל חניה". אם תרצו - קיצור תולדות ויצטום.

הוא הוביל אותנו לחדרון קטן בקומה השלישית של הבניין, שם נוכל לדבר בשקט. החדר מלא בקלטות וידאו מקיר לקיר - מראה אופייני לרוב חדרי הבניין - שנראה כמו גידול סרטני בצורת ארכיון שהשתלט על מבנה חסר אונים. הסבתי את תשומת לבו להבדלים בינו ובין המערכות הנוצצות של ערוצים 2 ו־10: מסדרונות עם רצפת פי.וי.סי לעומת פרוזדורים מעוצבים עם שטיחים; חדרים ללא שילוט או הכוונה לעומת שלטים מהודרים בכניסה למשרד של כל פישר; ובאופן כללי, גוון פסטלי מינימליסטי לעומת עיצוב קונספטואלי בהתאם לצבעי המותג (אדום ולבן בערוץ 2, כתום שחור ב־10). "הבניין פה הוא בהחלט פאר הקדמה והמודרנה", הוא עונה בציניות, ואני שואל אם בשנות ה־70 הוא נחשב מתקדם. "האמת, גם אז לא ממש, אבל אנחנו לא צריכים יותר מזה".

האמת היא שיש משהו מלטף ומשפחתי במינימליזם של הבניין ברוממה - אסתטיקה של עובדי מדינה - כמו גם באופן הבלתי אמצעי שבו ניתן לפנות לכל אחד ואחד שם. העובדים מבינים שהמקום לא שייך להם, ולכן איש אינו מגרש אותך מהמשרד שלו, לא כל שכן מקדים את בואך בשאלה "מי אתה?". אלא שבצד האווירה המשפחתית, אי-אפשר להתעלם מהאבטלה הסמויה שקיימת בלא מעט חדרים בבניין. באחד מהם נצפתה חבורת גברים בסביבות גיל 50 משחקת פוקר להנאתה. "הייתי במערכות של חדשות 2 ו־10", אומר ויצטום, "ואתה יודע איזה עוד הבדל יש בינינו לבינם? שם יש בכל פינה בנות לחוצות, מפיקות היסטריות כאלה שמתרוצצות מצד לצד. הגברים, אגב, נינוחים יותר. ופה? אף אחד לא לחוץ".

אז אולי זו התשובה העקיפה למה שדיברנו עליו קודם: יהיה קשה לשבור את המונופול של התקשורת הפרטית, שמגובה בהון ובשלטון בעזרת חבורת כרסתנים שמשחקת פוקר, אווירה בלתי תחרותית ואבטלה סמויה.

"דני גוטפיינד מאוניברסיטת חיפה, שמדבר כבר שנים נגד ההפרטה, טוען שלאט לאט מונעים כספים מגופים ציבוריים כמו בתי חולים, מוסדות סיוע, השכלה גבוהה, בתי ספר, ואז אומרים, 'תראו, הם ממילא לא נותנים את השירות שאנחנו רוצים, אז בואו נפריט אותם'. שמים לגופים הציבוריים רגל בדמות חוסר תקצוב, ואז טוענים שהם נופלים. וזה בדיוק מה שקורה אצלנו. ברגע שרשות השידור תוכל לשלם כסף לאנשים הטובים ביותר בשוק שיעשו את מה שהם יודעים לעשות, אנשים יצפו בערוץ 1, אין ספק בכלל".

מההתרשמות שלך - איפה העניין הזה עומד?

"יש מגעים אינטנסיביים לרפורמה, אבל האוצר לא מוכן לתת לאנשים את הכבוד שמגיע להם אחרי הרבה מאוד שנות עבודה. נכון, השווקים השתנו והכל התקדם, אבל העובדים עצמם אינם האשמים. אז בוא תנסה להגיע איתם להסדר הוגן, שיהיה אנושי. צריך גם לזכור שהרשות הסכימה כבר לפיטורים של 700 איש! זה מטורף. בסך-הכל אנשים רוצים שייתנו להם ללכת באופן מכובד".

לקראת הצהריים, ויצטום יורד לקומת המרתף כדי להקליט עם נהרי את "גלובוס". מדובר במגזין שעוסק בכל שבוע בנושא אחד בלבד מרחבי העולם. השבוע מדובר באי הוואי. האינטראקציה בין ויצטום לנהרי מצחיקה, בעיקר משום שהיא דומה מאוד לשיחות שלהם על המרקע: הם מרבים להקניט זה את זה בשפה גבוהה ובעקיצות שקשורות לתחומי העניין הפרטיים שלהם. "שנינו מתים על ספרות ריגול מהתקופה שלפני נפילת חומת ברלין", מעיד נהרי, וויצטום מבהיר ש"פעם ייצגנו שתי אסכולות שונות של ספרות מתח - אני חובב מושבע של הסופר לון דייטון ואורן היה מעריץ של ג'ון לה קארה - אבל באחרונה הוא חבר לאסכולה שלי". שניהם מעידים שהיתרון הגדול בעבודה בערוץ הוא שהם מתעסקים אך ורק במה שמעניין אותם אישית.

נהרי מנצל את ההזדמנות כדי לנתץ לפחות מיתוס אחד לגבי ויצטום: "כולם הרי חושבים שוויצטום הוא יקה כזה, מדויק ומסודר. תמיד החמיאו לנו בעבר על הפתיחים המושחזים והכתובים כהלכה של 'רואים עולם', ואיש לא ידע שדודו נהג לכתוב אותם בעט על פיסת נייר מקומטת בעודו נשען על דלת האולפן, דקות ספורות לפני תחילת התוכנית". נהרי מספר גם שוויצטום אחראי על המצאת פורמט חדשותי שנפוץ כיום בכל הערוצים: "עד שנת 88', כשהתחיל 'רואים עולם', היה נהוג שהכתבים לא מקבלים קרדיט כלל ולא רואים אותם באולפן. דודו היה הראשון שהנהיג את הנוהג להביא את הכתב לאולפן, ושהמנחה מנהל איתו שיחה קצרה לגבי הכתבה לפני שהיא משודרת. זה היה דרמטי כי זה לקח את תהילת העולם הבלעדית מהמגיש וחלק אותה עם הכתבים".

זה לא הביטוי היחיד לחתרנות בעבודתו של ויצטום; "האופנה היום בהגשה הוא דיבור שמדגיש מילים מסוימות", הוא נותן דוגמה אחרת, "דיבור מוטעם ומוגזם שמאט לקראת סיום המשפט, כמו שנפוץ בערוץ 2. זו מורשת גל"צ לדעתי, כי ברשות השידור אף פעם לא דיברו ככה. אני מתעקש שלא לדבר ככה. אגב, גם התעקשתי לא לדבר עם רי"ש (גרונית ומתגלגלת; ע"מ) בשנים שכולם ברשות השידור עשו כן".

מה שונה באופן העבודה על כתבה בינך ובין הכתבים החדשים של ימינו?

"ההבדל הגדול הוא בעריכת הכתבות. כולם עובדים היום בשיטה האמריקנית, כלומר כותבים קריינות ואז יורדים איתה לחדר העריכה ומחברים לקריינות ויז'ואל. אני עורך הפוך, כלומר, קודם עושה ויזואליה כי אני רוצה ללכת לפי הצילום ואז, על-פי התמונה, כותב את הקריינות. אפשר לומר שאני כמו מלחין שקודם כותב את המוזיקה ואז מוסיף לה מילים, ורוב רובם של הכתבים היום כותבים את המילים לפני המנגינה. גם אף פעם לא תראה אצלי בכתבות את אותו הפריים חוזר כמה פעמים, אותו האמבולנס נכנס לאותה הסמטה בעזה שלוש פעמים בכתבה".

יש תחושה מסוימת בציבור - התוודעתי אליה בשיחות עם אנשים בימים האחרונים - ש"ידוע שדסק החוץ של ערוץ 1 הם מתנשאים".

"אני מכיר את זה, בטח. היה גם את הסיפור המפורסם שאריה מקל, שהיה בזמנו מנכ"ל רשות השידור, רצה לשנות את איך שנראו מוצאי שבת בערוץ. רצו להביא את ספי ריבלין עם התוכנית 'מוצ"ש', בידור לקהל הרחב, ומקל נימק את זה בכך ש'רואים יותר מדי את הוויצטומים האלה עם הצ'לו שלהם'. זו התדמית שלנו - אנשי תרבות גבוהה שמתנשאים. יש כנראה משהו בטענה הזו, אבל מה לעשות? זה שאנחנו בוחרים להגיד 'מינשן' ולא 'מינכן' עושה אותנו מתנשאים? הישראלי מרגישים שכשאני אומר 'מינשן' במבטא נכון, אני כאילו פונה אליו בתור מישהו מחו"ל ולא כישראלי, ומכאן תחושת ההתנשאות. אתה הרי זוכר את המערכון של החמישייה הקאמרית על המריבה בשידור בין עמנואל הלפרין ליואב טוקר, זה בדיוק זה".

נראה לך שהלפרין שבר משהו מהתדמית הזאת בעצם ההשתתפות שלו ב"חשופים"? הוא יותר נגיש ממך היום? פתח עליך פור?

"יכול להיות שזה שעמנואל חשף עצמו שם ושיחק את אבא של יעל בר זוהר גרם לציבור לראות בזה 'ירידה לעם'. אני לא חושב שהוא התבזה שם, אבל בהחלט דיברנו בינינו, אני ואורן נהרי, והסכמנו שזה שטויות, קשקוש, כמו כל טלנובלה. אני, למשל, השתתפתי בסדרה 'פולישוק', אבל בתפקיד עצמי, כך שזה משהו אחר".

אבל עדיין, האזכור המונומנטלי שלך הוא מהקולנוע, במשפט המפורסם ב"מבצע סבתא": "יש לך מזל שאני אוהב אותך, ויצטום".

"רק אתקן אותך, זה 'יש לך מזל שאני אוהב אותך, יא ויצטום'. בכל שנה מזכירים לי את זה בקורסים שאני מלמד באוניברסיטה, וזה יופי של דבר. זה נכון שהתלתלים שלי הצטמצמו עם השנים, אני כבר לא הולך עם אפרו כמו הדמות ב'מבצע סבתא'. למה לא? תאר לך שעדיין הייתי מסתובב עם השיער הזה? זה כבר לא מתאים".

הזכייה של ויצטום, 61, בפרס סוקולוב בשבוע שעבר הגיעה אחרי יותר מ־30 שנה של עשייה טלוויזיונית ורדיופונית ברשות השידור. הוא הגיע לירושלים ב־69' כנגן צ'לו ממושקף מחיפה לטובת לימודי תקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, ומעולם לא עזב אותה, מלבד גיחות לברוז' ולאוקספורד לטובת לימודי פילוסופיה. את הרומן עם רשות השידור התחיל כפרילנס בחו"ל, וב־77' הפך לשכיר כשחזר ארצה ומונה לעורך "יומן השבוע" ברדיו. במרוצת השנים הספיק להגיש גם תוכניות מוזיקה קלאסית (אשתו משמשת עורכת ב"קול המוזיקה"); לשמש כתב ערוץ 1 באירופה; לערוך את חדשות החוץ בערוץ; ולהקים את "רואים עולם" ב־88'. ב־94' ייסד עם עמנואל הלפרין את "מהיום למחר", שאותה הוא עורך ומגיש עד היום, וכן את המגזין העולמי "גלובוס" לצד אורן נהרי (עורך התוכנית).

ויצטום הוא מהפיגורות הבולטות והמזוהות ביותר עם רשות השידור. הצד השני של המטבע הוא מידה מסוימת של אנכרוניזם שמזוהה איתו, שלא בצדק, כמובן. הוא עצמו מעיד שהוא "מחובר למדיות החדשות, אוהב מאוד אינטרנט וכל דבר חדש שצץ". אז ממה נובעת התחושה הזאת? מן הסתם מהמרחק העצום בין אווירת שיחת הסלון האינטלקטואלית שלו ושל נהרי ובין שידורי האקטואליה הנפוצים בטלוויזיה כיום.

מכל מה שאתה רואה בשידורי החדשות בערוצים המסחריים, מה אתה מרגיש שהכי רחוק מהאני מאמין שלך?

"כל מה שאני לא מגדיר חדשות, למשל פרומואים לדברים מסחריים שמשודרים בערוץ עצמו, שמקדישים להם כתבות של שמונה עד עשר דקות ביומנים המרכזיים. זה דבר שלא היה קיים בעבר, ואני מרגיש זרות גדולה לזה. מה שממש גורם לי רתיעה זה כשמביאים מישהו שקרה לו אסון, שחס וחלילה נהרג הבן או הבעל, ושואלים אותו, 'מה הרגשת? מה עבר לך בראש?'. נכנסים לו לקרביים, ואני שואל את עצמי מתי הסיוט הזה ייגמר ולשם מה הוא קיים? אני לא אומר שזו לא עיתונות, כי ערכי העיתונות הם דבר דינמי שמשתנה עם השנים, אבל שואל מה הערך האנושי בעשיית דבר שכזה? האם היית עושה את זה לאדם שאתה מעריך מול אנשים בשיחת סלון? לא. אז למה לעשות את זה באולפן?".

ממה שאתה אומר, נשמע שפעם חשבת שכן יש אקסיומות לגבי "מהי עיתונות".

"בהחלט. הייתי תמים וחשבתי שיש אמת אחת, אבל אז פתחתי את הראש, קראתי ספרות ומאמרים והבנתי שיש גישות נוספות, שהעולם משתנה. לעיתונאים יש בעיה - הם לא קוראים ספרים על המקצוע. יש נתק בין חוקרי התקשורת באקדמיה ובין העיתונאים עצמם. כמו כולם, גם כשאני הייתי בבית העדפתי לקרוא ספרים בנושאים אחרים ולא על עיתונות. הסנדלר הולך יחף, אתה יודע. אבל אז ביקשו שאתחיל ללמד באוניברסיטה, ולכן התחלתי לקרוא. הרי היום יש את העיתונאות המעורבת, הניו ז'ורנליזם, ואני מקבל את הז'אנר הזה כמו הרבה גישות אחרות. יש לי חבר - קוראים לו עמנואל הלפרין - שמאמין שיש אמת אחת ושתפקיד העיתונאי הוא לחשוף אותה, וזה מה הוא עושה כל החיים. לעומתו, יש כאלה שמאמינים שאין טעם לחתור לאובייקטיביות, ושהעיתונאי צריך לחשוף באופן יזום את חוסר האובייקטיביות שלו. שתי הגישות לגיטימיות בעיני כל עוד העיתונאי עושה עבודתו נאמנה וביסודיות. השאלה היא לא אם יש אמת או לא אלא רק האם העיתונאי אינטליגנטי והאם למד את הנושא מספיק טוב כדי שירשים את קוראיו. העיתונאי הוא בסך-הכל אדם שמספר סיפור, ומאז ומתמיד סיפרו סיפורים בעולם, והשאלה היא מי סיפר ואיך. פעם סיפרו הכוהנים, פעם המכשפים, והיום העיתונאים".

אבל אתה בעצמך אומר ש"התפכחת" במידה כזאת או אחרת מגישת ה"אמת האחת", אז מה האמת היחסית שחשוב לך לקדם?

"אני מנסה להסתכל על כל מקרה לגופו, ומה שמנחה אותי זה לא מה ש'אובייקטיבי' אלא מה שהוגן בעיני. הוגן זו המילה. לא פעם אני מבטא את הדעה שלי לגבי סוגיות, אבל לפחות במישור הפוליטי אני משתדל להימנע מזה".

אז בוא ננצל את ההזדמנות כדי לעשות סדר - מה הדעה הפוליטית שלך?

"בשנים האחרונות חלה אצלי רדיקליזציה, או אולי יותר נכון לומר שהתפתח אצלי חוסר סבלנות גדול. ראיתי לפני כמה ימים את מוטי קירשנבאום מתגולל על סילבן שלום בערוץ 10 לגבי תהליך השלום, ומאוד הזדהיתי איתו. בגדול הוא אמר לו, "תביאו כבר את השלום, יאללה', וזה גם מה שאני מרגיש. הדור שלנו קץ בעיכובים של תהליך השלום; נמאס לי לשמוע למה זה מתעכב, למה יש שיחות היום ואין שיחות מחר. איבדתי את הסבלנות לפרטים האלה, אני פשוט רוצה לראות את זה קורה. צריך להבין שאם לא נגיע להסדר בשנים הקרובות ממש, יוציאו אותנו מקהילת העמים, פשוט כך. אתה לא מבין איזה שם רע יש לנו בעולם כיום, אנשים ומדינות מאבדים את הסבלנות לגבינו. אני ממש לא מאלה שסבורים שכל העולם אנטישמי, אבל האנשים שעוד מוכנים לדבר איתנו הולכים ונעלמים. כל העולם רואה בנו חזקים ושולטים, ולא מבינים למה אנחנו לא סוגרים עניין כבר בנושא המדיני מול הפלשתינים".

מה אתה חושב על הציונות?

"ציונות בשבילי היא משהו מהעבר. אף אחד לא יכול למכור לי שהאנשים שמגיעים למדינה הזו בשנים האחרונות מונעים מציונות, לכן הציונות כבר לא משחקת תפקיד מרכזי בעיני".

כלומר, אתה שמאלני.

"בוא נאמר שעשר התלונות האחרונות שהגיעו לגבי לאומבוסדמן (נציב תלונות הציבור; ע"מ) של רשות השידור אלישע שפיגלמן היו מאנשי ימין".