שימוש קבוע ברכב שלל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה

אמנה עודה פנתה לבית הדין האזורי בירושלים בתביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה לתקופה ספטמבר 2003 ועד ספטמבר 2004. הנתבע - המוסד לביטוח לאומי - טען שבתקופה זו עשתה התובעת שימוש קבוע ברכב, ובשל כך נשללה הגמלה באופן רטרואקטיבי וגמלת ההכנסה ניתנה לתובעת החל משנת 1990.

לדברי התובעת, המוסד לביטוח לאומי לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שעשתה שימוש קבוע ברכב. "אין להסתמך על עדותו של החוקר שלטענתו ראה אותי מביאה את נכדיי לבית הספר, ובהודעה שנגבתה ממני חסרו פרטים רבים, והיא לקתה באי דיוקים עובדתיים". עד מטעם התובעת הצהיר שנכדיה הוסעו לבית הספר במונית.

המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את התביעה בטענה שעל התובעת מוטל נטל להוכיח שעשתה שימוש אקראי ולא קבוע ברכב, והיא לא הציגה בפני בית הדין גרסה אחידה ועקבית לגבי השימוש ברכב, ומהודעתה לחוקר עלה באופן ברור שעשתה שימוש קבוע ברכב. "גם אם תתקבל במלואה עדות עד התובעת, אין בכך כדי להועיל לה משום שהוכח שהיה ברשותה רכב, והיא נהגה בו".

בית הדין האזורי דחה את התביעה. "כבר נפסק לא אחת כי שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, משום ששימוש כזה מקים חזקה כי הופקה מן השימוש ברכב טובת הנאה השקולה כנגד הפקת הכנסה מנכס. הוראה בעניין זה הופיעה בתחילה בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982, ועוגנה מאוחר יותר בחקיקה ראשית בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, (תיקון מס' 15), התשס"א-2001".

בית הדין הדגיש שלצד הכלל, לפיו שימוש קבוע ברכב שולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, נקבעו מספר חריגים ואחד מהם הוא שימוש ברכב לצורך קבלת טיפול רפואי, וחריג זה לא חל על התובעת. "מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי בתה של התובעת מתגוררת בסמוך אליה. בבעלות בתה של התובעת רכב, אך אין בידיה רישיון נהיגה. בתקופה הרלוונטית לתביעה זו שהה חתנה של התובעת, היינו בעלה של הבת, למשך שנה בחו"ל. כמו-כן הרכב שבו נעשה שימוש חנה בסמוך לביתה של התובעת. לכל אלה יש להוסיף כי התובעת לא הציגה גרסה עקבית, אחידה ומשכנעת לגבי השימוש ברכב".

כן צוין בפסק הדין שגם אם יקבל בית הדין את טענת התובעת, שנפלו אי-דיוקים מסוימים בהודעה שנגבתה ממנה, הרי שמדובר בדברים ברורים וחד-משמעיים, וקשה להניח שהחוקר כתב אותם מבלי שנאמרו לו. "יתר על כן, דבריה אלה של התובעת נאמרו בהזדמנות הראשונה, ועוד לפני שהייתה מודעת לתוצאתם. ואכן, בכתב התביעה הציגה התובעת גרסה שונה. שם כתבה כי השתמשה ברכב לצרכים רפואיים בלבד, ולא שום מטרה אחרת, ואולם בתצהירה הורחבה היריעה, והתובעת אישרה כי השתמשה ברכב גם כדי להסיע את נכדיה לבית החולים כדי לבקרה. כמו-כן הסיעה את נכדיה לבית הספר כאשר היו תקלות או איחורים בהסעה כ-4 או 5 פעמים בלבד.

"עדותה של התובעת הייתה מגמתית ביותר. היא חזרה בה מגרסתה בתצהירה, וטענה כי רק פעמיים הסיעה את בתה לבית החולים ורק פעמיים או שלוש לקחה את הילדים לבית הספר. כמו-כן התברר כי התובעת נקנסה פעמיים בגין עבירות תנועה".

בסופו של דבר, בית הדין הגיע למסקנה שהתובעת עשתה שימוש קבוע ולא אקראי ברכב ולא ענתה על התנאים הקבועים בחוק לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים. "אנו קובעים כי התובעת עשתה שימוש קבוע ברכב בתקופה הרלוונטית לתביעה זו. על כן היא אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה לתקופה זו. אין צו להוצאות".