זכרוני: "הפרקליטות היום הרבה יותר מיליטנטית"

"לפני כמה שנים פגשה את מירי, אשתי היקרה, בחורה בשם דליה שלמדה איתי בבית-הספר היסודי, וסיפרה לה שבכיתה ב' כתבתי לה זיכרון, שבו נכתב: 'כשאנחנו נגדל אני אהיה עורך דין, ואת תתגרשי ותבואי אליי כדי שאהיה עורך הדין שלך'. את זה כתבתי כבר בכיתה ב'. דליה אכן התגרשה וחיפשה אותי כעורך דין, אך אני הייתי אז בחו"ל".

את הדברים האלה מספר בראיון ל"גלובס" עו"ד אמנון זכרוני, מבכירי ומוותיקי עורכי הדין בארץ, שמתמחה ב"כל תחומי המשפט", כדבריו, פלילי ואזרחי.

לדבריו, "מגיל צעיר רציתי להיות עורך דין. אני לא זוכר מה גרם לי להיות כל-כך נחרץ, לא היה לי מודל לחיקוי ולא היה עורך דין במשפחה, אבל לא היה לי ספק שאהיה עורך דין".

עצמאות

"ביום שקיבלתי את רישיון עריכת הדין שלי", מספר זכרוני, "ב-17 בספטמבר 1960, הפכתי להיות עורך דין עצמאי. לא היה לי כסף ולא היו לי קשרים, אבל כבר הייתי די מפורסם, גם בגלל שביתת הרעב, שסוקרה בהרחבה בתקשורת וזכתה ליחס מצד פוליטיקאים ולהד עולמי, וגם הכירו אותי במקצוע כיוון שעבדתי כטרום-מתמחה וכמתמחה במשרד עורכי דין מוביל באותה תקופה. שכרתי חדר קטן עם כסף שלא היה לי, ולא ידעתי אם אצליח, אבל רציתי להיות עצמאי. כל השנים אני אומר שבחרתי במקצוע חופשי כדי להיות אדם חופשי. תמיד רציתי לשמור על העצמאות שלי.

"הקליינטים הראשונים שלי היו עורכי דין שהיו מוסרים לי לטיפול תיקים שבהם לא רצו להופיע, בעיקר בבית המשפט העליון".

תחום ההתמחות

"לא מקובלת עליי ההבחנה שעושים בין עורך דין אזרחי לפלילי וכדומה", אומר זכרוני. "זה שטויות. ההפרדה הזו היא מלאכותית. היום מדברים על זה שהעולם הולך לכיוון של התמחויות הרבה יותר ספציפיות, ואני אומר שזה חסרונו הגדול של העולם, שהוא הופך להיות נורא טכני במקום להיות אינטלקטואלי. ברגע שאתה מתמקד בתחום מאוד מצומצם, אתה הופך לטכנאי וחדל להיות יוצר במקצוע שאתה עוסק בו.

"בכל תקופה חושבים שאני עוסק בתחום התמחות אחר. הייתה תקופה שהופעתי בהרבה תיקי ריגול ובתיקים ביטחוניים, אז אמרו שאני עורך הדין של המרגלים. היום אומרים עליי שאני סניגור בכיר. האמת היא שאין תחום מקצועי שלא עסקתי ושאני לא עוסק בו, ומירב העיסוקים שלי הם לא בתחום הפלילי".

תקשורת שופטת

"ההדלפות של חומרי חקירה וראיות מתיקים פליליים לתקשורת עוברות היום כל גבול", טוען זכרוני. "הגורם האישי משחק תפקיד יותר מדי משמעותי אצל רשויות התביעה. ההדלפות נועדו לספק את האגו של השוטר שחקר או הפרקליט שמטפל בתיק, כי הוא מוזכר והתמונה שלו מופיעה בעיתון. אולי זה מסייע גם לקידום שלו, או אם יש לו מחשבה ללכת אחר-כך לעיסוקים פרטיים, לצאת לשוק החופשי, קיימת גם הקריצה לכיוון הזה. זה לא טוב, ואין לחשודים ולנאשמים אפשרות אמיתית להגן על עצמם בזירה הזאת.

"השבוע הבאתי לבית המשפט קלסר עב-כרס עם קטעי עיתונות על שלומי לחיאני שבכולם כבר חרצו את גורלו. כל ההאשמות ונושאי החקירה מתפרסמים בעיתונים, באינספור ידיעות, אבל מצד שני נאסר על לחיאני, בצו בית משפט שהסתיים היום, להגיב על האשמות נגדו. זה מצב בלתי נסבל לגבי איש ציבור ולגבי חשודים בכלל. אתה יוצר דימוי מסוים לגבי אותו איש, שיהיה קשה לו להתנער ממנו מאוחר יותר גם אם הוא לא חטא. זה מצב לא בריא במדינה דמוקרטית".

הפרקליטות

"אני מתגעגע לאותם ימים שבהם אמביציות אישיות לא היו חלק מהשיקולים של גורמי התביעה במהלך הטיפול בתיק", אומ זכרוני. "תמיד הייתה תחרות בין הפרקליטות לבין הסניגורים, ותמיד היה לתחרות הזו פן אישי, אבל אף פעם הוא לא היה כל-כך חריף כמו בשנים האחרונות. גישת הפרקליטות היום הרבה יותר מיליטנטית, בלי ספק, והפן האישי תופס מקום גדול יותר ממה שהיה צריך".

לא יודעים עליי

"אני רגיש לעוולות מכל הסוגים, חברתיות-סוציאליות ואחרות", מעיד זכרוני על עצמו. "זה מחליא ומקומם אותי לראות שנגרם עוול לאדם או לאוכלוסיה מסוימת. אני רואה את המסכנים ברחובות שמבקשים נדבות מרכבים בצמתים, ועצוב לי. אני יודע שהם בחלקם נרקומנים, ושיש לאנשים התלבטות אם כן או לא לתת להם כמה מטבעות, אבל בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאפילו אם הוא נרקומן, אם הוא הגיע למצב כזה אני צריך לעזור לו".