אינוויקטוס: רציני עד כדי גיחוך

אם יש קולנוען שלא היינו מצפים ממנו להאדיר פוליטיקאים, זהו קלינט איסטווד. אחרי הכל, לאורך הקריירה העשירה שלו הקפיד הבמאי לזרוק אבנים על חלונות הגבוהים - ויהיה זה דרך ביקורת על הממסד כולו, כמו ב"הארי המזוהם" וב"ההחלפה", או על דמויות מסוימות בתוכו, כמו ב"כוח להשחית". גם כשפנה לצד השני של המתרס ונבחר לראשות עיריית כרמל, דגל איסטווד בגישה ליברטריאנית וביקש לחלץ את הציבור מזרועותיהם של בעלי השררה.

והנה, ראו זה פלא: "אינוויקטוס", סרטו הטרי של הבמאי האנטי־ממסדי, דווקא מאדיר דמות של מדינאי. איך זה ייתכן? ובכן, אולי מפני שהדמות הזו היא נלסון מנדלה, מן המדינאים היחידים שמעוררים קונצנזוס חיובי בארצות הברית; קונצנזוס כה גדול, שאפילו איסטווד שותף לו.

היוצר הוותיק מאבד כאן רסן: הסרט לא סתם מאדיר את מנדלה, אלא ממש עושה לו פולחן אישיות, המזכיר את הצורה שבה קולנוענים במדינות טוטליטריות התייחסו למנהיגיהם. מורגן פרימן (אלא מי) מעצב את הנשיא הדרום־אפריקאי כמעין קדוש, שכוונותיו תמיד טהורות ושלעולם אינו טועה. איסטווד ופרימן בונים את דמותו של מנדלה בצורה כה מורמת מעם עד שהיא מזכירה את הדמות שגילם פיטר סלרס ב"להיות שם" - דמותו של גנן לוקה בשכלו שמתגלגל לבית הלבן, והטוהר הילידי שלו חושף את המערכת הפוליטית במערומיה המנוונים. ההבדל הוא ש"להיות שם" היה סאטירה, אבל "אינוויקטוס" הוא סרט רציני; רציני עד כדי גיחוך.

הבעיה בדרמה עתירת היומרות אינה רק הדרך שבה בחר איסטווד להציג את מנדלה, אלא גם הסיפור שהוא בחר לספר עליו: "אינוויקטוס" מתרחש ב־1995, בימים הראשונים לכהונתו של מנדלה כנשיא דרום־אפריקה. לאחר שנאבק לשים קץ לאפרטהייד מתא כלאו, עתה הוא מתבקש לשקם את המדינה מעמדת כוח. מנדלה נחוש לעשות כל דבר שיפייס בין השחורים והלבנים, ומבקש לרתום למשימה את אליפות העולם ברוגבי, שעומדת להתקיים במדינה. אמנם הנבחרת הלאומית סופגת תבוסות במשחקי ההכנה, אבל מנדלה - כבר אמרנו שהוא תמיד יודע טוב יותר מכולם - משוכנע שהיא מסוגלת לחולל סנסציה ולזכות באליפות, מה שיאפשר לחזות סוף כל סוף בשני הגזעים מחובקים וצוהלים יחד.

ברגע זה נכנסת ל"אינוויקטוס" דמות נוספת - פרנסואה, קפטן נבחרת הרוגבי, שהופך לבן חסותו של מנדלה, וברגע זה גם מתעוררות בסרט שורה של בעיות נוספות. ראשית, לתפקיד הקפטן ליהק את איסטווד את מאט דיימון, שהוא אולי שחקן אופי ורסטילי, אבל במקרה זה התפקיד גדול עליו, תרתי משמע - אין לדיימון את הנוכחות הפיזית הדרושה כדי לגלם אגדת רוגבי, והשילוב בין חוסר האונים שלו ומאמץ היתר של פרימן מוציא את הדרמה מאיזון.

בעיה נוספת היא שאיסטווד כה מהופנט בידי מנדלה, שהוא שוכח להעביר את הזרקור ברגע הנכון לשחקני הרוגבי ולהסביר איך המנהיג השפיע עליהם. מה לימד מנדלה את פרנסואה וחבריו? באיזו צורה הוא שינה את חייהם? מה היה עולה בגורם ללא התמיכה שלו? לכל זה אין תשובות חזקות ומשכנעות, ובטח שלא מרגשות. לפיכך, בסופה של הצפייה אין זה ברור מדוע מכל המעללים של לוחם החופש ומכל הדברים שקרו לאחר קץ האפרטהייד, בחר איסטווד לספר דווקא את הסיפור הזה, ולאחר שאתה מבלה במשך יותר משעתיים בחברתו של הספורט הזה, אתה מצפה לתגמול מעט מספק יותר.

יש ב"אינוויקטוס" כמה אמירות מגובשות, אך גם הן מעוררות אי־נוחות. מעוות מכל הוא רגע השיא של הסרט, משחק הגמר בין האנדרדוג הדרום־אפריקאי לגוליית הניו־זילנדי. איסטווד מצפה מאיתנו לעודד בכל כוחנו את הנבחרת של מנדלה, וזאת בהיותה סמל לשוויון בין הגזעים. אבל האמת הפוכה: דווקא הנבחרת הניו־זילנדית שילבה בשורותיה לבנים ומאורים, כך שהיא היתה ראויה להיות סמל לשוויון שכזה. לעומת זאת, הנבחרת האהובה על הבמאי האמריקאי היתה על טוהרת השחקנים הלבנים, למעט שחור אחד שלא היתה לו תרומה משמעותית. אם כך, הבמאי חובב זכויות האזרח בחר כאן את הצד הלא נכון.

איסטווד רחוק עד מאוד מלהיות יפה הנפש ההוליוודי המצוי, ולכן ההתחסדות והצביעות של "אינוויקטוס" מפתיעות. בכלל, זוהי אחת העבודות החלשות בקריירה של הבמאי, מה שמוביל למסקנה אחת: רצוי כי סרטו הבא של איסטווד יתאר איך הרס אובמה לנבחרת ארצות הברית את הסיכוי לזכות במונדיאל בדרום־אפריקה.