עטרה דה לנגה תבעה את אלי איבגי (נתבע 1), את דומיקרא בע"מ (נתבעת 2) ואת בדג'ט רנו א-קאר (נתבעת 3), בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שלא הייתה מרוצה מעסקת "טרייד-אין".
מכתב התביעה עלה כי התובעת מכרה לנתבעים ג'יפ סוזוקי ויטרה ורכשה מהם מכונית סוזוקי ליאנה. לדבריה, העסקה בוצעה בחוסר תום לב והנתבעים הורידו את ערכו של הג'יפ באמצעות שמאות פיקטיבית וגבו סכום של 12,000 שקל מעבר לסכום המוסכם.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התביעה נסבה על טעות סובייקטיבית של התובעת בכדאיות העסקה, וביקשו לדחות את התביעה.
בדיון בפני השופטת
אנה שניידר טענה התובעת כי השמאי שבדק את הג'יפ, התגלה כסוכן למכירת כלי רכב שעבד בתיאום עם איבגי, ואין לו הכשרה מקצועית כשמאי. "בסופו של דבר הוא לקח את הג'יפ, לאחר ביצוע העסקה, לשימושו האישי חרף חוות דעת 'קטלנית', שנתן לגביו ותוך המלצה להפחית ממחיר המחירון שלו סכום של 12,000 שקל המהווה הפחתה של כ-29%". התובעת הוסיפה כי היא סובלת מהפרעת קשב וריכוז, והדבר מונע ממנה לחשב מספרים, ואיבגי ניצל זאת במהלך העסקה.
השופטת שניידר פסקה שדין התביעה להידחות: "גם אם לתובעת לקות למידה כזו או אחרת, הרי שהיא עצמה מודה כי לצורך ביצוע העסקה נעזרה באביה ובאחיה, שהיו נוכחים במספר מפגשים עם הנתבע 1, ואף בן זוגה, אורן הס, היה נוכח בשיחה טלפונית שהתקיימה בין התובעת לבין הנתבע 1. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה של מרמה, טעות, הטעיה, כפיה או עושק כמשמעותם בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ד-1973.
"התובעת נכנסה לעסקה בסיועם של קרוביה, ואם סברה שהעסקה לא כדאית - לא היה עליה לבצעה מלכתחילה. אם בכל זאת חתמה על העסקה - אין לה להלין אלא על עצמה. בהקשר זה יוער, כי בסעיף 14(ד) לחוק החוזים מוגדרת 'טעות', המזכה בביטול חוזה, כטעות בין בעובדה ובין בחוק להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. מכאן, שטעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטול חוזה".
השופטת ציינה כי "על-אף שמן הראוי היה להטיל על התובעת הוצאות משמעותיות בשל הגשת תביעה בלתי מבוססת וללא עילה ממשית, בוודאי לא כנגד נתבע 1 שהינו שכיר של הנתבעת 2 - לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו".
