עו"ד יהודה רסלר ועו"ד סיון נימצוביץ, אשר ייצגו קבוצה מייצגת של חולי פוליו אשר חלו בשיתוק לפני קום המדינה בארץ ישראל, עתרו לבג"צ וטענו כי גם הם זכאים לפיצוי על-פי החוק הקובע כי לפיצוי זכאים נפגעי פוליו שחלו במחלת שיתוק ילדים "בישראל".

העותרים טענו כי הינם תושבי מדינת ישראל אשר לקו במחלת הפוליו בהיותם בשטח ארץ ישראל לפני קום המדינה. לטענת העותרים המילה "בישראל" מתייחסת לשטח הגיאוגרפי של ישראל ולא למעמדה הפוליטי, מאחר שאין החוק נוקט במילים "מדינת ישראל". על-פי הנטען, מדובר בקבוצה מצומצמת ביותר המונה עשרות איש. לפיכך, נטען כי הנזק אשר עלול להיגרם לקופת המדינה הינו מזערי ובטל בשישים לעומת הנזק ועוגמת הנפש שיגרמו לעותרים אם לא יקבלו את הפיצוי המעוגן בחוק.

עוד טענו העותרים כי מדובר באפליה קשה ופגיעה בשוויון בין העותרים ודומיהם לבין חולי פוליו שחלו במחלה לאחר קום המדינה. לטענתם, מדיניות זו של המוסד לביטוח לאומי מהווה פגיעה בכבודם ונוגדת את האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בג"צ קבע כי, בחינת לשון החוק מלמדת כי הביטוי "בישראל" אינו מדבר אך ורק על מדינת ישראל אלא כולל גם את ארץ ישראל לפני קום המדינה.

בית המשפט הגבוה לצדק, ברוב של 2 נגד 1, השופטים דנציגר ולוי , בניגוד לדעתה החולקת של השופטת חיות, קיבלו את העתירה וקבעו שהביטוי "בישראל" מובנו בשטח השייך למדינת ישראל לאחר קום המדינה אף אם חלו בארץ ישראל לפני קום המדינה. פירוש זה מתיישב עם לשון החוק ותכליתו וכן עם אחריותה הציבורית והמוסרית של המדינה לחולי הפוליו אשר חלו בשטחי ארץ ישראל לפני קום המדינה.

בית המשפט אף קיבלו את טענת באי-כוח העותרים שהפרשנות כפי שהתקבלה לא תחול על תושבי רמת הגולן (פרשנות ממנה חששה המדינה) משום שהם לא חלו בשטחים אשר היו בריבונותה של ישראל עת הוכרזה כמדינה.