|
|
מקום העבריינים בכלא [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
מוחמד קונבר (מערער 1) ואמג'ד אבו גרביה (מערער 2) הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר, שהרשיע אותם על-פי הודאותיהם, בעבירות של גניבת רכב ופריצה לרכב.
באישום הראשון נטען כי ביום 26.8.05, בשעה 02:00, פרצו המערערים לרכב וגנבו ממנו מכשיר רדיו-דיסק ומגיני שמש. במהלך האירוע הגיע למקום שוטר וכשהודיע שהם עצורים וניסה לפתוח את דלת הרכב בו נסעו, החל אבו-גרביה בנסיעה לאחור כשאחד מגלגלי הרכב עלה על רגלו של השוטר. בהמשך הוא איים על שוטר בתחנת המשטרה שירצח אותו.
על יסוד עובדות אלה הורשעו שני המערערים בעבירות של גניבת רכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב, ואבו-גרביה הורשע גם בעבירות של איומים ונהיגה בחוסר זהירות.
באישום השני תואר אירוע מיום 25.8.05, שהתרחש בשעה 23:45, כאשר המערערים ניסו לפרוץ לרכב נוסף ופירקו חלקים ממנו.
בית משפט השלום גזר על קונבר 45 ימי מאסר בין כותלי הכלא, שלושה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות לאחר סיום המאסר בכלא, וארבעה חודשי מאסר על תנאי ולמבחן לתקופה של שנה. אבו-גרביה נדון לשבעה חודשי מאסר בפועל, לשלושה חודשי מאסר על תנאי למקרה שיעבור עבירת רכוש, לשישה חודשי מאסר על תנאי למקרה שיעבור עבירת אלימות או איומים, ולפסילה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים שתחילתה עם שחרורו ממאסר.
מעשים חמורים
בגזר הדין ציין בית משפט השלום כי העבירות בוצעו במועדים סמוכים, ונראה שאין המדובר במעידה חד-פעמית וחריגה לאורח חייהם של המערערים. באשר לקונבר, בית משפט השלום ציין לקולא את הודאתו, נישואיו והולדת בנו, היותו המפרנס היחיד של משפחתו והעובדה שתיקן את הרכב המשטרתי לו גרם לנזק. בית המשפט השלום הגיע למסקנה שמשקלם המצטבר של השיקולים לחומרא גובר על השיקולים לקולא ואין להסתפק בשירות לתועלת הציבור, כפי שהמליץ שירות המבחן. באשר לאבו-גרביה, ציין בית משפט השלום כי הוא לא נטל חלק פעיל במעשי ההתפרצות, אך מילא תפקיד של ממש כמבצע עיקרי לכל דבר והורשע גם בעבירות איומים ונהיגה בחוסר זהירות, שהן עבירות בעלות חומרה משמעותית. בית המשפט קבע כי התנהגותו "מלמדת על התנכרות של ממש לחוק ולמופקדים על אכיפתו". לדברי בית משפט שלום, התנהגותו של אבו-גרביה מצביעה על נכונותו לסכן אחרים, לרבות שוטר, על-מנת לחמוק מעונש, והאיום החמור שאיים על שוטר, בתחנת המשטרה, מצביע על דפוס התנהגות בעייתי.
המערערים טענו לפער בלתי סביר בין העונשים שהוטלו על כל אחד מהם. המדינה השיבה כי אין מקום להתערב בעונש שאינו חורג לחומרא, בהתחשב בחומרת המעשים.
הערעור נדחה
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שקבע כי גזר הדין של בית משפט השלום מפורט ומנומק כהלכה, והנימוקים שביסודו הם בעלי משקל של ממש. "אין לומר כי נפלה טעות בגזר הדין, וגם אם מותב אחר היה מגיע למסקנה עונשית מעט שונה לכאן או לכאן, אין הדבר מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט שקל את הפרשה על כל היבטיה ודן בכל טענה שיכולה להיות רלוונטית בקשר עם ענישת המערערים, הן לחומרא והן לקולא.
"אכן, עבירות הרכוש שביצעו המערערים חמורות מהטעמים שפורטו בגזר הדין, מה גם שהמערערים ביצעו שתי עבירות בהפרש של יום אחד, כך שאין מקום לבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליהם. גם ההבחנה שעשה בית משפט קמא בין המערערים, היא הבחנה נכונה. למעשיו של המערער 2 נודעת חומרה נוספת בהיותם גם ביטוי לזלזול מופגן בחוק ובנציגיו והם היו יכולים להסתיים בתוצאה קשה הרבה יותר. השיקולים לקולא, שאף הם נמנו על-ידי בית המשפט, הביאו לכך שלא נגזרו על המערערים עונשים חמורים יותר, אך אין בכוחם להביא לקבלת הערעור".
