"יבוא סם מסוכן מצוי בחלק העליון של מידרג החומרה שבתוך עבירות הסמים. הוא בבחינת אבי אבות הטומאה, המוסיף שמן על מדורה שהחברה בישראל - כמו ברוב מדינות העולם, משקיעה מאמצים להנמיך את להבותיה" - כך קבע (יום ב', 3.5.10) שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
אליהו ביתן, במסגרת גזר דינו של נאשם בייבוא חשיש לישראל.
הנאשם הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע של ייבוא סם מסוכן. בהכרעת הדין נקבע כי בתאריך 24.11.08, בסמוך לשעה 05:20, קבוצת מצרים בת שישה אנשים ובהם הנאשם, חצתה את הגבול העובר בין מצרים לישראל ונכנסה לישראל כשברשותה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ-18.5 ק"ג. שוטרי מג"ב שהיו במארב הורו להם לעצור ובשלב מסוים ירו לעברם וכתוצאה מהירי אחד מאנשי הקבוצה נהרג, שניים - ובהם הנאשם - נפצעו והשאר ברחו לתחום מצרים.
"גבול ארוך ופרוץ"
בנסיבות שבהן הגבול בין ישראל למצרים "ארוך ופרוץ", דרש בא-כוח המדינה "ענישה מרתיעה" - שכן אם אין גבול יעיל בין מצרים וישראל שירתיע - לפחות שהענישה תעשה זאת. הסניגור, כדרכם של הסניגורים, נכנס בסגנון דיקנסי או ויקטור-הוגואי משהו לנסיבות חייו של הנאשם - הסניגור סיפר כי לנאשם שלושה ילדים, כי הוריו חולים, כי הסם שיובא הינו סם מסוג קל, וכי הכמות אינה "עצומה". אם לא די בנסיבות האינהרנטיות בחייו של הנאשם, מג"ב כמו הוסיפה על נסיבות אלו נסיבה משלה. מעתה הנאשם הוא לא רק אב לשלושה ילדים ובן להורים חולים, אלא גם - עקב ירי לוחמי מג"ב - "פצוע אשר נזקק לטיפול רפואי משמעותי". בנסיבות אלו מבקש הסניגור עונש מתון שלא יעלה על שנתיים.
בשם המאבק בסמים וריבונות המדינה
הגם שניתן להתרשם מטיעוני הסניגור, קובע השופט כי התרשמות זו תיעשה - "אך לא בבית ספרנו", שכן "בענישת עברייני סמים, השיקול ההרתעתי הוא השיקול העיקרי" אשר "שיקולים אחרים נדחים מפניו". גם הכבוד הלאומי והריבונות הלאומית משחקים תפקיד בגזר דינו של השופט ביתן, והוא מציין כי: "גבולות מדינה מסמנים את תחום ריבונותה. גניבתם, פוגעת בריבונות. בישראל, מעבר להיבט עקרוני זה, יש לשמירת הגבולות - במיוחד לגבול ישראל מצרים, היבטים נוספים בעלי חשיבות עליונה ובראשם ההיבט הביטחוני". השופט ביתן ממשיך ומציין את האיומים על ריבונותה של ישראל מדרום: "גבול ישראל מצרים הוא גבול ארוך שככלל אינו מוגן במכשול טבעי או מלאכותי וקל יחסית לגנבו. בפועל, ניסיונות של גורמים שונים - ובהם חבלניים, להיכנס דרכו לתחומי ישראל שלא כדין, הפכו לשגרה מדאיגה הטומנת בחובה סיכונים רבים והמדינה משקיעה משאבים ניכרים להתמודד מולם".
הוא מודע לכך שחרף הסכנות הביטחוניות הרבות, הנאשם שבפניו אינו נמנה עם צוררי ישראל מאל-קאעידה, וכל בקשתו היא רווח קל, אולם דווקא, לטעמו של השופט, זוהי הענישה המחמירה, בבחינת "יש את מי להרתיע": "יש להניח שהמניע העיקרי להברחת הגבול לישראל בנסיבות שאינן קשורות לפעילות חבלנית, הוא הרווח הכספי הכרוך בכך ושהעוסקים במלאכה זו עורכים לעצמם שיקולי כדאיות והם משקללים גם את סיכויי תפיסתם ואת העונש הצפוי להם אם יתפסו".
השורה התחתונה: ענישה מרתיעה
כמו מרצה במכללה למשפטים אשר נואש, בהרצאה השלישית, מן התקווה כי תלמידיו יקראו את פסקי הדין שבסיליבוס, כך גם השופט - הוא מודע לכך שהנאשם לא יקרא את גזר הדין ולא יועמד על חומרת התופעה של ייבוא סמים מסוכנים: "ענישת אלה המבריחים את הגבול לישראל תוך ביצוע עבירות פליליות, מכוונת בעיקר להרתעה וליצירת מצב בו יצא שכרם של העבריינים בהפסדם. על כן, יש לגזור עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע. יש להניח שהנאשם וחבריו אינם מתעניינים בעקרונות המובעים בפסקי הדין של בתי המשפט בישראל ואינם מתרשמים ממילים המתארות את חומרת התופעה ומגנות אותה. הדבר היחידי שמעניין אותם - העשוי להשפיע על בחירתם בהקשר זה, הוא השורה התחתונה של גזר הדין".
השופט מציין עוד כי עצם העובדה שהתופעה נמשכת שנים חרף הענישה הקשה שננקטה בעבר, מובילה למסקנה כי על הענישה להחמיר ולהחמיר. שיקולי הרתעה אלו עולים ומתמזגים, שנית, בתמרות העשן של הכבוד הלאומי: "האינטרס הציבורי בשמירת גבולה הדרומי של המדינה והאינטרס הציבורי במלחמה בסמים ובמיוחד ביבואם לישראל, מתלכדים בענייננו ומורים לעבר הטלת עונש חמור".
אין טעם לשקם את מי שאינו אזרח המדינה
כל טירון בתורת הענישה יודע כי לענישה תכליות מספר, אשר כולן צריכות לקבל משקל וביטוי בגזר דין - מבין יתר תכליות הענישה ניתן למנות את ההרתעה, השיקום והגמול - השופט, אשר מודע לכך שגזר דינו עלול להיבחן בערכאה נוספת - שם יבחנו אם נתן משקל ראוי לכל אחת מן התכליות הקלאסיות אשר נלמדות בשיעורי הקרימינולוגיה, מוצא לנכון להצטדק על כך שלא נתן משקל כלל לשיקולי השיקום של הנאשם, מטעמים של "עברייני עירך קודמים":
"באופן כללי, כשמדובר בנאשמים שאינם תושבי המדינה, שנכנסו אליה שלא כדין תוך הברחת גבולה, המשקל הניתן לשיקולים הנוגעים להם ולשיקומם קטן מזה הניתן לשיקולים אלה בעניינם של נאשמים תושבי המדינה. מובן שאחריות המדינה ועניינה בשיקום אזרחיה ובהעלאתם על דרך הישר, שונה מעניינה בשיקום נאשמים אזרחי מדינה אחרת, הצפויים בדרך כלל לגירוש לאחר נשיאת עונשם. כך הדברים בכלל וכך בעבירות סמים חמורות שבהקשרן, עניינים אלה - גם של אזרחי המדינה, מקבלים ככלל משקל נמוך".
השתק פציעה
דומה כי הסניגור, בדו-השיח שלו עם בית המשפט, מודע לעובדה כי שיקולים מזן 'נסיבות הנאשם' או 'האפשרות לשקמו', אינם רלוונטים כאשר הנאשם הוא מבריח גבול מצרי, אשר בצקלונו חשיש. על כן מנסה לפרוט הנאשם על נימת הכנסת האורחים של המדינה, ומזכיר כי הנאשם זכה להכנסת אורחים מזן "צרור כדורים" ונפצע עקב "הכנסת אורחים זו". השופט המלומד, עם עין הברזל אשר אינה מוחה דמעה לנוכח מצבו של מבריח גבול מצרי אשר זומם "לחשש" את אזרחי ישראל, אינו מתרשם, ומשיב בטענה מסוג "כשכורתים עצים עפים שבבים" (או כשמבריחים גבולות עפים צרורות):
"גם אם יש לתת לעובדות אלה משקל מסוים, הרי שאין להפריז בחשיבותן. הנאשם הוא שבחר לגנוב באישון לילה את הגבול לישראל, להגיע - עם אחרים, לאזור בו היה המארב של לוחמי מג"ב ולפעול כפי שפעל. כל בר דעת יודע את הסיכון הכרוך בגניבת גבול כזו. הנאשם הכניס את עצמו למצב המסוכן מדעת ואין לו להלין אלא על עצמו".
בנסיבות אלו דן השופט ביתן את הנאשם לשש שנות מאסר בפועל, מיום מעצרו, ולשתי שנות מאסר על תנאי.
