בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע (7.6.10) כי מכתב שהושאר בטרם בוצעה התאבדות יוכר כצוואה בכתב יד המחייבת לענייני ירושה.
מדובר במכתב שהשאירה אישה ב-6 במאי 2009 בטרם התאבדה באותו יום. חברותיה - שזכו לקבל נכסים שהיו שייכים למתאבדת - הגישו את המכתב לרשם לענייני ירושה ועתרו בבקשה שיוכר כצוואה ויקוים.
לדברי ילדיה של המנוחה, המכתב אינו מהווה צוואה מאחר שאינו נושא כותרת של צוואה. עוד ציינו כי ישנם פגמים שבגללם אי-אפשר להכיר במסמך כבצוואה:
- אין חתימה של המנוחה על כל עמוד.
- אין החתימה מסיימת את המכתב, כאשר לאחריה מתנוסס קו אופקי לאורך העמוד ומתחתיו כיתוב נוסף. מכאן שאין לייחס לחתימה את דרישות החוק.
- לשון המכתב - המכתב הינו ערוך (או הועתק ממקום אחר) היות שאין עליו סימני מחיקה, ללא עצירות וללא השהיות, כמצופה ממי שזה עתה כותב את צוואתו בטרם שלח יד בנפשו. בנסיבות אלה עולה ספק רב באשר לשאלה האם נכתבו על-ידי המנוחה מכתבים נוספים ומאוחרים למכתב זה, בהם ניתן יהיה לראות צוואה מאוחרת.
- אין בנוסח המכתב לשון ציווי. הניסוח "לתת" אינו מהווה צוואה.
- המנוחה לא ציינה במכתבה את כל רכושה והתייחסה רק לחלק מרכושה.
בית המשפט קבע כי המכתב עונה על כל שלוש הדרישות שבחוק לצוואה בכתב יד - הוא כתוב בכתב ידה של המנוחה, נושא תאריך וחתום על ידה.
"הטענה כי הכתיבה רציפה ולכן יש בה פגם, לא רק שאינה נכונה עובדתית - וכל מי שמעיין ולו במבט חטוף במכתב, רואה כי הוא כתוב באופן שאינו מסודר ובלתי רציף - אלא שאף אם הטענה הייתה נכונה, אין הדבר מהווה פגם כלשהו בצוואה", נכתב בהחלטה.
עוד נכתב כי אין חובה דווקאית בחוק שהמילה 'לתת' תיכתב בצוואה אלא ניתן להשתמש בלשון מתנה, מחילה, הודאה או בכל לשון אחרת.
עוד ציין השופט נפתלי שילה, כי המכתב מתייחס במפורש לכך שכותבו צופה פני מוות. "המנוחה מבקשת לא להתאבל עליה, לא לשבת שבעה ולא להודיע לקרוביה. ניסוחים אלו מלמדים בעליל כי כוונת המצווה הייתה ליתן הוראות מה יעשה לאחר פטירתה. המנוחה אף אומרת במפורש כי: "אני מבקשת לבצע אותה" וכן: 'נא לקיים כל מה שהוריתי'. מילים ברורות וחד-משמעיות", קבע.
"סיכומו של דבר: יש לראות במכתב צוואה. אני דוחה את התנגדות המשיבים ומחייב אותם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 שקלים בתוספת מע"מ כחוק", לשון ההחלטה שהתקבלה בתום דיון בדלתיים סגורות.
