היום לפני 102 שנים, ב-13 ביולי 1908, מתחרות נשים במשחקים האולימפיים המודרניים בפעם הראשונה.
בעת העתיקה אסור היה לנשים להשתתף במשחקים אולימפיים, וכן נאסר עליהן גם לצפות בהם. אישה שעברה על חוקים אלו הוצאה להורג.
אזרחי ספרטה היו היחידים שעודדו את הנשים לעסוק בספורט ולקחת חלק במשחקים האולימפיים, זאת בעיקר מתוך אמונה שלנשים חזקות ובריאות יוכלו להיוולד צאצאים חזקים ובריאים.
בשנת 1928 הותר לנשים בפעם הראשונה לרוץ 800 מטר בתחרויות רשמיות. קבוצה של אצניות, שעד אותה תקופה התאמנו רק למירוצים של 100 מטר ו-200 מטר, החליטה להשתתף בריצה אך לא הצליחה לסיימה. לאחר מכן עברו 32 שנים עד שהותר שוב לנשים להתמודד בריצה למרחק זה.
תחרויות רכיבה על אופניים, למשל, נערכו כבר באולימפיאדה הראשונה, באתונה 1896, אך נשים החלו לרכוב באולימפיאדה רק במשחקי לוס-אנג'לס 1984.
לתנועת שחרור האישה היה ללא ספק חלק גדול בשינוי תדמיתן של הנשים גם בענפי הספורט, אך מי שהביאו בעיקר לשינוי היו הספורטאיות עצמן: הטניסאית בילי ג'יין קינג, שהעזה לתבוע להתמודד עם גבר, האצניות שהתחפשו לגברים והתגנבו למרוצי המרתון, ומשחק הכדורסל בין שתי קבוצות של מכללות בארצות-הברית, כשלקראת הסיום הכניס המאמן למשחק את סוזאן פאהמר, כדורסלנית מצטיינת שהתאמנה עם הקבוצה. עם כניסתה למגרש הפסיקו כדורסלני סאן-דייגו את המשחק וירדו מהמגרש, בטענה שהקבוצה היריבה מזלזלת בהם ולועגת להם.
זכורה גם השחיינית האוסטרלית פאני דוראק, שארגנה הפגנות פמיניסטיות נגד הממסד הספורטיבי בארצה, שהתנגד לשליחת נשים למשחקים. דוראק ניצחה במאבק וניצחה במשחקים עצמם.
גם בארגון חלה התקדמות, כשבשנת 1981 נבחרו פיג'רו האגמן מפינלנד ופלור איסבה-פונצסקה מוונצואלה לנשים הראשונות בוועד האולימפי הבינלאומי. ב-79' נבחרה לראשונה אישה לתפקיד סגן נשיא הוועד.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
