היום לפני 89 שנה, ב-28 ביולי 1921, הכריזו חוקרים על גילוי האינסולין.
לתגלית זו חייבים חולי סוכרת רבים את חייהם, שכן קודם לתגלית נועדו חולי הסוכרת לדעוך מרזון וחולשה שנבעו מדיאטה נוקשה נטולת פחמימות - שהן האנרגיה החיונית לחיים.
בשנים שקדמו לגילוי, צריכת מזון מבוקרת הייתה האמצעי היחיד הידוע לאיזון רמות הגלוקוז. במשך השנים המליצו אנשי הרפואה על דיאטה עתירה בפחמימות או דלת פחמימות. ההמלצות התזונתיות לחולי סוכרת היו קשיחות וההקפדה עליהן הייתה כמעט בלתי אפשרית.
הסוכרת עצמה אובחנה אלפי שנים קודם לכן, אך הסיבה למצב לא הייתה ידועה וכן המרפא לה.
בשנות העשרים המוקדמות החלו החוקרים לחשוד כי הגורם למחלה מצוי בתפקודה של בלוטה לא גדולה בשם: "לבלב", המצויה מאחורי הקיבה ושייכת למערכת העיכול. קבוצת חוקרים קנדיים היא שגילתה בשנת 1921 כאמור כי הסוכרת מקורה במחסור ברמה זאת או אחרת של הורמון האינסולין.
שני החוקרים הקנדיים שהביאו לפריצת הדרך היו פרדריק בנטינג (Frederick Banting) וצ'רלס בסט (Charles Best). בדומה למדענים רבים אחרים, שכבר קודם לכן נוכחו כי הסרת הלבלב אצל כלבים גורמת להופעת סוכרת חריפה המסתיימת במותם המיידי של הכלבים, המשיכו השניים למצות את נוזל הלבלב מתוך תאי לנגרהנס, ולאחר שהזריקו את התמצית לכלבים סוכרתיים הם נוכחו כי הכלבים נותרו בחיים, כל עוד המשיכו להזריק את התמצית.
אוניברסיטת טורונטו היא שאישרה מאוחר יותר את ייצור האינסולין לחברות התרופות, וכבר בתחילת שנת 1923 הפך האינסולין לתרופה נפוצה שהצילה את חייו של כל חולה סוכרת.
כיום משמש האינסולין לטיפול יומיומי של חולי הסוכרת מסוג 1 וגם כאלה המזריקים אינסולין לשיפור האיזון. האינסולין מיוצר כיום בהנדסה גנטית ומחירו שווה לכל נפש.
כמות האינסולין המופרשת מבלוטת הלבלב באנשים בריאים נמוכה בדרך-כלל, וקצב ההפרשה קבוע יחסית. לעומת זאת, חולים בסוכרת מסוג 1 הידועה גם בשמה המקורי "סוכרת נעורים", אינם יכולים להפריש אינסולין.
הטיפול התרופתי באינסולין נעשה במטרה לחקות את ההפרשה האנדוגנית העצמית של ההורמון הזה בבריאות מלאה.
את פרס נובל לגילוי האינסולין קיבלו שלושה מדענים קנדיים: בנטינג, הרופא הכירורג שביצע את הניתוחים של כריתת הלבלב בכלבים, הסטודנט בסט, שלקח חלק פעיל בכל הניסויים של כריתת הלבלבים ופרופ' מקלאוד, שהיה פרופ' ראשי ובמסגרת מחלקתו ומעבדותיו בוצעו הניסיונות.
