ביהמ"ש: ריצה מצער לכביש לא תיחשב כהתאבדות

מוות שנגרם כתוצאה מהתפרצות לכביש - בשל סערת רגשות בנסיבות מיוחדות, יחשב כתאונת דרכים, ולא כהתאבדות. כך פסק בית משפט השלום באר שבע, במסגרת תביעה שהוגשה לקבלת פיצויים בשל מותה של צעירה, אם לפעוט שמת במפתיע בנסיבות טרגיות.

"המנוחה מצאה את מותה בנסיבות טראגיות, חמש דקות לאחר שהודיעו לה על מות בנה הפעוט. מצאתי כי המנוחה התפרצה לכביש לאחר שירדה מהאמבולנס בו ישבה תוך כדי סערת רגשות ונסיבות בהן שוכנעתי בלקות זמנית בכושר השיפוט של המנוחה ובהעדר כוונה סובייקטיבית לתוצאות מעשיה. בנסיבות אלו לא חל החריג להגדרת האירוע כתאונת דרכים כמשמעות המונח בסע' 1 לחוק ומכאן שעסקינן בתאונת דרכים ותקפה חבותן של הנתבעות לנזקי התובעים". כך קבע (יום ה, 7.10.10) שופט בית המשפט השלום בבאר שבע, יעקוב פרסקי, בפסק דין חלקי שנועד להכריע באם מותה הטראגי של המנוחה אשר התפרצה לכביש רגע לאחר שנודע לה על מות בנה הפעוט, מהווה תאונת דרכים או התאבדות.

סיפור טראגי

נסרין, אם צעירה לפעוט, קמה בוקר אחד ומגלה כי משהו אינו כשורה עם בנה הפעוט. שכנה הרופא מזמין אמבולנס, ובצומת דרכים בין רהט לבאר שבע ניידת של נט"ן מגיע ומנסה להחיות את התינוק, ומותו נקבע. האם שקיבלה את הבשורה המרה, פרצה בזעקות שבר, רצה אל הכביש, נשכבת על האספלט, ומצאה את מותה. הסוגיה שהועלתה להכרעה בבית המשפט: האם קרוביה זכאים לפיצוי מן הנהגת הדורסת, בשל היות האירוע הטארגי 'תאונת דרכים', או האם מדובר ב'התאבדות' אשר על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שוללת מקרובי הנפגע את הפיצויים?

השופט פרסקי קבע כי הגם שהמעשה יכול להדמות למתבונן מן הצד אשר לא נתוודע למכלול הנסיבות כהתאבדות, הרי שאין כאן כוונת מכוון - אותה יש לפרש ככוונה ממשית ולא רק כ'ידיעה ודאית של תוצאות המעשה', ובהיעדרה, לא ניתן לדבר על "מעשה מכוון" של התאבדות.

השופט פרקסי קבע כי בשורת האיוב אשר נחתה על האם הצעירה, כרעם ביום בהיר, הייתה כה קשה לעיכול, עד שהיא איבדה את כושר השיפוט שלה באופן זמני ועשתה את שעשתה. לטענת הנתבעים כי המנוחה ידעה כבר מראשית הנסיעה באמבולנס על מותה של בנה ועל כן הידיעה לא נפלה עליה "כרעם ביום בהיר" משיב השופט:

• "רק כאשר נקבע מות בנה הפעוט (או לכל הפחות, לאחר שהרופא והפרמדיק הפסיקו את פעולות ההחייאה בנוכחות המנוחה), התחוורה למנוחה באופן חד-משמעי התוצאה הטראגית לאשורה ויש להניח כי עד רגע זה, המנוחה טולטלה בין ייאוש לתקווה, שהרי מבחינה סובייקטיבית, נקודת המוצא שלה הייתה שהפעוט עדיין חי או יש סיכוי קלוש שהוא חי, אחרת הצוותים הרפואיים לא היו עושים את כל המאמצים להצילו. יוצא כי רגע ההודעה המרה היווה נקודת פורקן מתח מצערת ולאחר וודאות התוצאה הטראגית לגבי הפעוט, דבר שהביא לסערת רגשות אדירה".

השופט מצא את עדות הפרמדיקים מנט"ן כלא אמינה, שכן - ביודעם כי יכלו למנוע את ריצת האם לכביש, ניסו בגרסתם להציג תמונה שונה מאשר ריצת אמוק לכביש, מתוך צער ואבל בלתי נשלטים.