ישראל 2010 - הופכת צפופה יותר

מספר משקי הבית בישראל גדל מ-1.2 מיליון ב-1990 ל-2.1 מיליון ב-2009. המספר הממוצע של נפשות במשק הבית קטן בתקופה זו. חלקם של משקי הבית שבהם 1-3 נפשות גדל (מ-50% ל-57%) וחלקם של משקי הבית בהם 5 נפשות או יותר קטן (מ-32% ל-26%). בין הסיבות לירידה בגודל משק הבית ניתן למנות את הגידול בחלקם של הצעירים הרווקים הגרים בנפרד מהוריהם, הגידול במימדי הגירושים, הגידול בתוחלת החיים ובחלקם של האלמנים, הירידה בפריון באוכלוסיה הערבית וגל העליה מברית המועצות לשעבר המאופיין במשקי בית קטנים.

מספר משקי הבית של אנשים המתגוררים בגפם הכפיל את עצמו מ-1990 והגיע ל-374 אלף - 90% מהם יהודים; 60% נשים; 45 % מהם בני 65 ומעלה. חלקם של משקי בית אלו בתל אביב-יפו (38%) יותר מכפול מהממוצע הארצי (18%) ומהשיעור בירושלים (17%), באשדוד (15%) ובראשון לציון (14%). בחיפה השיעור הוא 26%.

בגילים הצעירים אחוז הגברים המתגוררים בגפם (מכלל הגברים) גבוה מאחוז הנשים המתגוררות בגפן, אף כי ההפרש אינו גדול, ובגילים המבוגרים - אחוז הנשים המתגוררות בגפן גבוה, ובמידה רבה, מאחוזהגברים המתגוררים בגפם.

מספר המשפחות בישראל הוא 1.75 מיליון. במשפחה ישנן בממוצע 3.8 נפשות - המשפחה יהודית 3.5 ובמשפחה ערבית - 4.9.

המספר הממוצע של ילדים מגיל 0-17 במשפחות שבהן לפחות ילד אחד בגיל זה הוא 2.4 - במשפחה יהודית 2.3 ובמפשחה ערבית 2.9. 46% מהמשפחות היהודיות ו-71% מהמשפחות הערביות כוללות זוג ולפחות ילד אחד בגיל 0-17.

בישראל כ-1.5 מיליון מתוכם כ-4% זוגות לא נשואים (59 אלף). השיעור המרבי של מגורים משותפים של בני זוג ללא נישואים הוא בגילים 25-29 (12% מכלל הגברים החיים עם בת זוג ו-9% מכלל הנשים החיות עם בן זוג). לשם השוואה, בגילים 35-39, השיעור הוא 3% הן בקרב גברים והן בקרב נשים.

מכלל ההורים במשפחות חד-הוריות שבהן לפחות ילד אחד בגיל 0-17 (106 אלף), נשים מהוות 91% וגברים - 9%. 57% מהאמהות ו-52% מהאבות במשפחות חד-הוריות הם גרושים/ות, 10% מהאמהות ו-31% מהאבות הם אלמנים/ות.

בישראל 6 מחוזות (לפי חלוקה של משרד הפנים) ובנוסף, אזור יהודה ושומרון. עד תחילת שנות ה-90 היה מחוז תל אביב המחוז שבו מספר התושבים הגדול ביותר, ומאז הפך מחוז המרכז למחוז המאוכלס ביותר. ב-2009 התגוררו בו 1.8 מיליון איש (24% מאוכלוסיית המדינה).

בין 1990 ל-2009 מחוז הדרום כמעט הכפיל את אוכלוסייתו והפך למחוז הרביעי בגודלו - לפני מחוז ירושלים ומחוז חיפה. כרבע מגידולו של מחוז הדרום נובע מגידולה של העיר אשדוד, ועוד כרבע מגידולה של האוכלוסיה המוסלמית בנפת באר שבע.

24% מהיהודים גרים במחוזות הצפון והדרום, לעומת 56% מהערבים.

ישראל היא בין המדינות הצפופות בעולם. ב-2009 היו בה 329 תושבים לקמ"ר (ב-1990 220 תושבים לקמ"ר). מבין מדינות אירופה רק בהולנד (398 תושבים לקמ"ר בשנת 2008) ובבלגיה (351) הצפיפות גדולה יותר. הצפיפות המירבית בישראל היא במחוז תל אביב - 7,425 תושבים לקמ"ר, והקטנה ביותר - במחוז הדרום - 76 תושבים לקמ"ר.

עד שנת 2000 היו בישראל 3 ערים שמנו יותר מ-200,000 תושבים כל אחת: ירושלים, תל אביב יפו וחיפה. מאז, נוספו ראשון לציון, אשדוד ופתח תקוה.

שלושת הגורמים העיקריים לשינויים בתפרוסת האוכלוסיה הם: ריבוי טבעי דיפרנציאלי ומימדים שונים של הגירה בינלאומית ושל הגירה פנימית באזורים השונים. כך למשל ב-2009, בירושלים, באשדוד, בראשון לציון ובתל אביב יפו היה הריבוי הטבעי גדול מכלל הגידול ואילו בפתח תקוה הוא היווה רק 30% ממנו. בחיפה היווה הריבוי הטבעי כמעט את כל הגידול (92%).

בשל הפריון הגבוה שלה, יחסית למדינות המערב, אוכלוסיית ישראל צעירה יחסית לאוכלוסיה במדינות אלו וקצב הזדקנותה אטי. ילדים (בני 0-14) מהווים 28% מהאוכלוסיה בישראל - שיעור כפול מאשר בגרמניה, איטליה ויפן. בני 65 ומעלה מהווים 10% בישראל - מחצית מהשיעור במדינות אלו.

חלקם של הילדים (בני 0-14) באוכלוסיה היהודית הוא 26% ובאוכלוסיה הערבית - 38%. חלקם של בני 65 ומעלה -12% ו-4% בהתאמה.

באוכלוסיה היהודית כולה ישנן יותר נשים מגברים (2.890 מיליון ו-2.814 מיליון, בהתאמה). בגילים הצעירים חלקם של הגברים מעט גבוה יותר, ואילו מגיל 30 בערך עולה בהדרגה חלקן של הנשים. בגילים 90 ומעלה נשים מהוות 63%. באוכלוסיה הערבית ישנן פחות נשים מגברים (759 אלף ו-776 אלף, בהתאמה). יחס המינים בכלל האוכלוסיה דומה לזה שבאוכלוסיה היהודית.

בשנת 1990 נישאו בישראל 32 אלף זוגות וב-2008 50 אלף.

בין 1990 ל-2008 עלה הגיל הממוצע בנישואים ראשונים בקרב חתנים מ-26.3 ל-27.5, ובקרב כלות - מ-23.2 ל-24.7. כתוצאה, גדלו מימדי הרווקות בגילים הצעירים.

למרות העליה בגיל הנישואים, לא קיימת בישראל תופעה של הישארות תמידית ברווקות - 92% מבני 40-44, גברים ונשים, נישאו לפחות עם אחת.

הגיל בנישואים ראשונים בישראל נמוך מזה שבמדינות המערב. בהשוואה לגרמניה, לדוגמא, נמוך גיל הנישואים לראשונה בישראל (חתנים וכלות) ביותר מ-5 שנים.

מספר לידות החי בישראל עלה מ-103 אלף בשנת 1990 ל-161 אלף בשנת 2009. ב-2009 היה הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע שאישה צפויה ללדת במהלך חייה) בישראל זהה לזה שהיה ב-1990 וב-2000. דמיון זה מסתיר התפתחויות מנוגדות שחלו בתקופה זו בפריונן של הנשים היהודיות ושל הנשים הערביות. בשעה שפריונן של הנשים היהודיות עלה במקצת, חלה בתקופה זו ירידה ניכרת בפריונן של הנשים הערביות. פריונן של הנשים המוסלמיות ירד מ-4.7 ל-3.7 ילדים בממוצע לאישה, וזה של הנשים הדרוזיות - מ-4.1 ל-2.5 ילדים בממוצע לאישה.

הפריון הכולל בישראל גבוה מזה שבכל מדינות המערב. לשם השוואה הפריון הכולל בממוצע במדינות ה-OECD הוא 1.7. מספר ילדים נמוך מ-2.1 אינו מספיק ליציבות האוכלוסיה.

בשנת 2009 נפטרו כ-39 אלף איש, כ-80% מהם בגיל 65 ומעלה. ב-1990 נפטרו כ-29 אלף איש.

בשנת 2009 הייתה תוחלת החיים של הגברים בישראל 79.7 ושל הנשים - 83.5 שנים. בשני העשורים האחרונים עלתה תוחלת החיים, הן של גברים והן של נשים, בכמעט 4 שנים. העלייה בתוחלת החיים של האוכלוסיה היהודית הייתה גדולה מזו של האוכלוסיה הערבית.

אחת הסיבות לתוחלת החיים הנמוכה יותר של האוכלוסיה הערבית בהשוואה לזו של האוכלוסיה היהודית היא תמותת התינוקות הגבוהה יותר באוכלוסיה הערבית. ב-2009 היו 7.1 פטירות של תינוקות ערבים לאלף לידות חי לעומת 2.7 פטירות של תינוקות יהודים.

בהשוואת תוחלת החיים בישראל עם זו של מדינות ה-OECD בשנת 2008, מדורגים הגברים בישראל (79.1) במקום גבוה. ההפרש בין תוחלת החיים שלהם לבין זו של הגברים בשווייץ, המדינה שבראש המדרג, הוא 0.7 שנים בלבד. רק ארבע מדינות נוספות מקדימות את ישראל ובמעט: איסלנד, יפן, אוסטרליה ואיטליה. לעומת זאת, תוחלת החיים של הנשים בישראל (83) ב-2008 נמוכה מזו של 11 מדינות, וההפרש בינה לבין זו של יפן, המובילה, גדול מ-3 שנים. עם זא תוחלת החיים של הנשים בישראל גבוהה מזו של ארה"ב, בלגיה, דנמרק, הולנד, הממלכה המאוחדת ועוד.

בשנים שבין 1009 ל-2008 חלה ירידה ניכרת בשיעורי התמותה ממחלות לב וממחלות כלי דם במוח (בהמשך לירידה תלולה מאז שנות ה-70), וירידה קלה בשיעורי התמותה מסרטן. כך, למשל, ירד שיעור התמותה ממחלות לב איסכמיות מ-93 ל-37 ל-100,000 תושבים, ושיעור התמותה ממחלות כלי דם במוח - מ-40 ל-15 ל-100,000 תושבים, בהתאמה. שיעור התמותה מסרטן ירד מ-110 ל-98 ל-100,000 תושבים בהתאמה.

כתוצאה מהירידה בשיעורי התמותה ממחלות לב, מחלות אלו אינן מהוות עוד את סיבת המוות העיקרית. בשנות ה-90 המאוחרות הן הפכו לסיבת המוות השניה במדרג הסיבות ומחלות הסרטן הפכו לסיבת המוות העיקרית. חלקן של הפטירות מסוכרת הוכפל והן הפכו לסיבת המוות השלישית.