מדובר במקרה של חולה שסבלה מסוכרת, השמנת יתר וטרשת עורקית אשר נפטרה בעקבות צנתור טיפולי של עורקי הרגליים.

היא הופנתה ב-4 בפברואר 2008 לאשפוז על-ידי הכירורג עקב תלונות של כאבים חזקים בכף הרגל הימנית, פצעים נמקיים בבהונות ובעקב של רגל ימין במשך מספר שבועות עקב מחלת כלי דם פריפרית.

יום לאחר מכן ביצע הרדיולוג דיקור אבחנתי, ולאחר התייעצות עם הכירורג הוחלט לבצע צנתור טיפולי.

כשעה לאחר הצנתור, הבחינה אחות חדר ההתאוששות כי המנוחה חיוורת ונראית חולה. שני רופאים שנקראו לעזרה לא הצליחו למדוד לחץ דם. המנוחה הזיעה באופן מוגבר, התלוננה על כאבים באגן הירכיים ולחץ באזור הרקטום.

הצרוף של חיוורון, הזעה, ירידה בלחץ דם וכאבים באגן הירכיים בחולה, שעה אחרי צנתור כשידוע שהבלון הוצא מנופח, היו סימנים חד-משמעיים לכך שהחולה מדממת ואכן לצוות המטפל היה ברור כבר באותה עת שמדובר בדימום והחולה הועברה לטיפול נמרץ.

הכירורג ראה את המנוחה לאחר שנמסר על העברתה לטיפול נמרץ. לדבריו, בדק אותה לרבות בדיקה ידנית מעמיקה ולא מצא כל סימן לדימום פנימי. הוא היה מודע לעובדה שרמת ההמוגלובין נפלה ל-8.6. הוא גם ניסה ללא הצלחה להוסיף עירוי פריפראלי.

לאחר בדיקתה, למרות לחץ הדם שלא נמדד וערכי המוגלובין נמוכים והעובדה שאין לחולה עירוי מתאים, חזר הכירורג לחדר הניתוח לפרוצדורה אחרת, ולא התפנה לראות את החולה אלא כעבור שעתיים. הוא העריך שהמנוחה לא מספיק יציבה על-מנת לבצע ניתוח חירום, וכוונתו הייתה לנתחה לאחר שתיוצב.

במשך השעתיים שקדמו לפטירת החולה עודכן הכירורג על חומרת מצבה של החולה כמה פעמים, אך הוא היה עסוק בניתוח של חולה אחר. לבסוף, הגיע הכירורג למיטת החולה אך בשלב הזה הופיע דום לב ומאמצי ההחייאה לא צלחו.

נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות קיבל את מסקנות ועדת הבדיקה וקבע כי לצוות המטפל כולו, מרדימים, מצנתרים ומנתחים היה ברור, על-פי עדותם הם, כי החולה סובלת מדימום פעיל משנית לקרע של עורק על-פי העובדה שההמוגלובין המשיך לרדת למרות מתן דם, אך הם המתינו כולם להחלטות של הכירורג שהיה עסוק בניתוחים אחרים.

"העובדה שהצוות המצנתר והרופא המנתח השאירו את הטיפול כולו בידי המרדימים מנעה למעשה כל אפשרות למתן טיפול ראוי ומכוון בקרע של העורק בזמן נכון. כל שנותר למרדימים לעשות הוא להמשיך במתן דם לחולה מדממת באופן פעיל עד למותה הבלתי נמנע", ציין.

לדבריו, תפקידו של הכירורג, המנתח הראשי, כמי שקבע את האבחנה ואת הצורך בצנתור והיה שותף בכיר להחלטה על דרך הטיפול, היה לנהל את הטיפול במנוחה.

"המחדל העיקרי במקרה זה היה היעדר רופא בכיר שייקח על עצמו את האחריות לנווט את הטיפול בחולה", הדגיש.

עוד ציין כי טענתו של הכירורג בפני הוועדה כי הוא סבר שהחולה סובלת מכשל לבבי, הינה חסרת בסיס לאור הנתונים הרפואיים, ולאור עדויות הצוות המעורב לרבות האחיות שכולם סברו שהמנוחה בהלם תת-נפחי כתוצאה מדימום.

"טענתו גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהכירורג אמר לצוות המטפל כי לאחר התייצבות החולה ייקח אותה לחדר ניתוח. לציין שמבין כל הרופאים המטפלים היה הכירורג היחיד שעל-פי הכשרתו היה מסוגל לבצע בחולה ניתוח לעצירת דימום עורקי חמור", קבע.

נציב קבילות הציבור הוסיף עוד כי התעקשותו של הכירורג "לייצב את החולה" לפני שהוא מתקן את החור בעורק בחדר הניתוח אינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרט הרפואי הסביר, מכיוון שבלי עצירה של הדימום לא ניתן לייצב חולה מדמם פעיל.

"ההשתהות בנקיטת פעולות יזומות להפסקת הדימום הן בדרך צינתורית והן בדרך ניתוחית שנבעה מצירוף העובדות שהמנתח, הכירורג, היה עסוק רוב הזמן בניתוחים אחרים והן משיקול דעת שגוי שדרש לייצב את החולה לפני מתן הטיפול להפסקת הדימום הביאו ישירות למותה שבתוכנית טיפולית אחרת יתכן והיה נמנע", קבע.

עוד ציין כי למרות שוועדת הבדיקה מתחה ביקורת לא רק על התנהלותו של הכירורג אלא גם של הרדיולוג, מידת האחריות וחומרת הרשלנות של שני הרופאים איננה דומה. הרדיולוג איננו כירורג ולכן איננו שותף לאחראיות על הימנעות מהתערבות כירורגית שהייתה אמורה להיות הדרך היחידה לעצירת הדימום החמור שגרם למות החולה.

לעומת זאת, לדבריו, הכירורג נושא במלא האחריות על הטיפול הכושל והרשלני. "מסיבה זו אני ממליץ על פתיחת הליכים משמעתיים נגד הכירורג על אחריותו לרשלנות חמורה אשר גרמה לפטירת החולה", ציין.