שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל, אישר היום (ה', 6.1.11) את החלטת המדינה לאסור על עבריין מין כבן 65 לצאת מביתו בין 9 בערב ל-6 בבוקר במשך שנה, לאחר שחרורו מן הכלא. הנדל הדגיש, כי מטרתן של ההגבלות על עברייני מין אינה ענישה אלא מניעה, ובמקרה הנוכחי קיים חשש רציני שהעבריין ישוב לסורו.
העבריין הורשע בשנת 1991 בשני מעשי אינוס ונדון ל-25 שנות מאסר. בערעור הוא זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת ל-20 שנות מאסר. ב-2005 נערך לו משפט חוזר, וגם בו הורשע. הוא ריצה את מלוא עונשו, ולקראת שחרורו באוגוסט שעבר גיבש שירות בתי הסוהר שורה של הגבלות שיחולו עליו.
צו פיקוח ומעקב
יחידת הפיקוח של השב"ס המליצה, ובית המשפט המחוזי קבע, כי יינתן צו פיקוח ומעקב לגביו בתנאים מסוימים, לרבות שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח וחובת קיום מפגשים עימו; איסור יצירת קשר עם קרבן העבירה והרחקה מאזור מגוריה; איסור יצירת קשר עם קטינות; הרחקה ממקומות כינוס ייחודיים לקטינות; קבלת אישור קצין הפיקוח למקום עבודה או התנדבות; והגבלה למשך שנה על הימצאותו מחוץ למקום מגוריו בין 9 בערב ל-6 בבוקר.
האסיר המשוחרר הסכים לכל התנאי, פרט לאחרון. לגביו טען, כי מדובר בצעד שאינו מידתי הפוגע חמורות בזכויות היסוד הבסיסיות שלו. לדבריו, אין קשר בין התנאי האמור לבין הסיכון הנשקף ממנו - שכן לא נקבע שהוא מסוכן יותר בלילה. המדינה טענה, כי מדובר בעבריין מין מגיל 15, שנאשם בסדרה ארוכה של עבירות מין קשות המתפרשות על פני כל שעות היממה.
מסוכנות גבוהה לטווח ארוך
הנדל מצטט את קביעת השב"ס, לפיה רמת המסוכנות המינית של העורר "הינה גבוהה לטווח הארוך". הנתונים מגבירי הסיכון בעניינו כוללים ביצוע עבירת מין בילדה כבת 10 אותה לא הכיר, תוך שימוש באיומים וכוח כלפיה, לאחר פיתויה והבאתה למקום מוסתר מעין הציבור. "כל פרמטר בפני עצמו טומן בחובו מסוכנות, קל וחומר בהצטרפותם יחד", קבע הנדל.
הנדל ציין, שגם הנתונים האישיים של העורר תומכים במסקנה שהוא נותר מסוכן: הוא נטול מעגל תמיכה של ממש, ולא עבר כל טיפול במהלך המאסר הארוך שריצה, אלא רק מביע עמדה לפיה אינו מסוכן עוד. גורמי הסיכון בעניינו של העורר אינם דינאמיים ואינם עשויים להשתנות, אלא קבועים וסטאטיים. לכל אלה יש להוסיף שהעורר מבצע עבירות מין למעלה מ-50 שנה, והרשעותיו הקודמות מגלות, כי חזר לסורו פעם אחר פעם, תוך ביצוע עבירות חמורות. על פני הדברים, העיר הנדל, גם עונשי מאסר ארוכים לא הרתיעו אותו.
יש הצדקה?
בהמשך פסק הדין, קובע הנדל כיצד יש לפעול בעת הטלת מגבלות על עברייני מין. הצעד הראשון הוא לבחון, האם קיימת הצדקה להטיל תנאי פיקוח. שאלה זו מתחלקת לשניים. ראשית: האם עולה מהחומר שהציבור זקוק להגנה מפני הנאשם שסיים לרצות את עונשו? שנית: האם התנאי המוצע נחוץ להשגת המטרה של הגנת הציבור לאור נסיבות המקרה?
הצעד השני הוא לבחון מה מידת הפגיעה בחירותו של העורר בהינתן התנאי המסוים. הצעד השלישי הוא בדיקה נוספת של מסוכנות העורר ביחס לתנאי הקונקרטי. יש להעמיד את הפגיעה בחירות העורר, מול הפגיעה במטרת ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין נוספות.
הצעד הרביעי הוא לבחון את קיומה של המידה הנדרשת למלא אחר המטרה של הגנה על הציבור. על בית המשפט לבחון האם אופן עיצובו של התנאי הוא כזה שמטה את הכף לכיוון התערבות של ביהמ"ש כדי להגן על אינטרס הפרט, או האם מידותיו של התנאי שומרות גם על זכויותיו תוך מתן ביטוי לביטחון הציבור.
במקרה הנדון, קבע הנדל, כל חלקי הבדיקה מובילים למסקנה, כי האיסור שהוטל על עבריין המין הוא מידתי ונחוץ להגנה על שלום הציבור.
