בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע (יום ד', 25.6.03) כי זכות העמידה בתקיפת הליכי מכרז, אינה קמה למי שלא השתתף במכרז זה.
חברות הפרסום רפיד ויז'ן ורג'יקום אירפורט 200 (1998) בע"מ, עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים, באמצעות עו"ד ש. הררי, בה דרשו לבטל את הצעתן של ביל בורד ופנטזי פיקצ'ר, במכרז ציבורי שפרסמה עיריית אילת, להצבת שלט פרסום דיגיטלי.
העותרות אף ביקשו צו ביניים, שיאסור כל פעולה למימוש ההסכם שנחתם בעקבות המכרז.
העירייה והחברות הזוכות במכרז, טענו באמצעות עו"ד י. בצלאל, ג. אביטן ומ. קריספין, כי לחברות העותרות אין כלל זכות עמידה, מאחר ו-2 החברות רכשו אמנם את מסמכי המכרז, והשתתפו בסיור שהתקיים, אך לא הגישו לבסוף הצעה במסגרת הליכי המכרז, מטעמים כלכליים.
השופט ניל הנדל קבע, כי הפסיקה בנושא זכות העמידה בתקיפת מכרז, התפתחה והתרחבה בשנים האחרונות, "השער נפתח אך בהססנות".
הנדל קבע כי ניתן להגדיר 3 קבוצות כבעלות זכות עמידה: המשתתפים במכרז עצמו, עותרים ציבוריים, וגורמים שלא השתתפו במכרז.
יש לחשוש ממתן היתר תקיפה לעותר מהקבוצה השלישית, קבע הנדל: "הוא פועל מתוך אינטרס אישי מובהק. הוא בחר שלא להגיש הצעה למכרז. לכן יש להגביל את יכולתו לתקוף את המכרז, לבלום אותו או אפילו להאט אותו... הפסיקה דורשת זיקה בין העותר הפרטי שלא הגיש הצעה למכרז לבין המכרז עצמו".
"לכן, רק בנסיבות שקיימת זיקה, חרף אי השתתפות במכרז, תוענק לגורם הנ"ל זכות עמידה", כמו במקרה בו המכרז אותו תוקפים, הוא מרכיב אחד משלושה מכרזים שהוצאו בעניין מסויים.
"לא ניתן לפרש "אינטרס אישי" בתוצאות ההליך, בכל מקרה שהגורם עשוי, אם יזכה בעתירה, להרוויח רווח כספי", ובזה מסתכם האינטרנט שלו בתקיפת המכרז, קבע הנדל.
בבחינת מאזן הנוחיות, קבע השופט כי "הפסקת המכרז תפגע כלכלית במשיבות ובעיריית אילת. מהצד האחר המבקשות אינן טוענות לנזק. ניתן לומר ששאיפתן אינה למניעת נזק, אלא לרווח כלכלי. שאיפה זו כשלעצמה אינה פסולה, אך אין בה להצדיק תקיעת טריז בגלגלי המכרז".
לפיכך, ביטל השופט את צו הביניים שהוצא במעמד צד אחד, וחייב את המבקשות בהוצאות המשפט.
בש"א 3448/03 רפיד ויזן בע"מ ואח' נ' עיריית אילת ואח'
