קרקעות שהפקיעה המדינה מידי בדואים בנגב בשנותיה הראשונות, שייכות לה ואין כל דרך לבטל את ההפקעה. כך קובע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בפסק דין לו עשויה להיות חשיבות רבה בדיון על זכויות הבדואים בנגב, שכן משמעותו היא שלכל היותר ניתן להעניק להם פיצוי על ההפקעה.
את פסק הדין נתן (ב', 15.3.11) השופט יעקב שפסר, במסגרת תביעה של שבעה בדואים לקבלת בעלות בקרקעות שהופקעו מהם בתחילת שנות ה-50. המדינה טענה שהסמכות לדון בתביעה מסורה לבג"ץ, ושלמעשה אין כל אפשרות לתקוף את בעלותה בקרקע. לדברי המדינה, מאחר שמדובר בקרקע מסוג "מוואת", היא הייתה בבעלותה עוד לפני שנרכשה (למעשה: הופקעה) רשמית על-פי חוק הרכישה.
מדובר בחוק משנותיה הראשונות של המדינה, שחל על הפקעות שבוצעו עד אפריל 1952. הנשיאה
דורית ביניש התייחסה אליו בפסק דין קודם וציינה את היותו חוק חד-פעמי ויוצא-דופן, שיש לראותו על-רקע הנסיבות של הקמת המדינה.
שפסר דחה את טענת הסמכות באומרו, כי אומנם הסמכות הבסיסית מסורה לבג"ץ, אך בית המשפט המחוזי יכול לדון בנושא "מגררא" - דהיינו: כנספח לתביעה עיקרית המצויה בסמכותו. לעומת זאת, הוא קיבל את עמדת המדינה בנוגע לבעלות בקרקע.
"רכישת הקרקע מכוח החוק [חוק הרכישה] מונעת למעשה את האפשרות לרישום הבעלות בקרקע על שם המשיבים (אף אם תוכח בעלותם), בהיותה הפקעה של קרקע על-פי חוק", אומר שפסר. לפיכך, ביקשו הבדואים לתקוף את עצם ההפקעה - אך גם מסלול זה חסום בפניהם:
"שאלת האפשרות לתקוף בדיעבד תעודה שהוצאה מכוח חוק הרכישה זכתה לתשובה עקבית בפסיקה, ולפיה ערכה ההוכחתי של התעודה הינו מוחלט ולא ניתן לתקוף את האמור בה, וכי עם הוצאת התעודה עוברת הבעלות במקרקעין באופן אוטומטי ומיידי לרשות הפיתוח, ללא יכולת לערער על נכונות הקביעות העובדתיות שבתעודה", קובע שפסר.
שפסר מוסיף, כי משנה-תוקף יש למצב זה לנוכח העובדה שחלפו כשישה עשורים מאז ההפקעה, ולכן למעשה אין כיום אפשרות לבחון עובדתית את הנאמר בתעודת ההפקעה. הוא דחה את הטענה לפיה לא יכלו התובעים לתת על ההפקעה, באומרו שהיא פורסמה רשמית ביוני 1954.
