היום לפני 39 שנה, ב-5 בספטמבר 1972, אירע רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
בשעה 04:30 לפנות בוקר חודרים לכפר האולימפי שמונה מחבלים חמושים, חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", ומשתלטים על דירה ששימשה את חברי משלחת ישראל לאולימפיאדה. כבר במהלך ההשתלטות נרצחים מרים המשקולות יוסף רומנו והמאמן משה ויינברג, לאחר שניסה להתנגד להם.
תשעה חברים נוספים במשלחת ישראל נלקחו כבני ערובה: דוד ברגר - מרים משקולות, יוסף גוטפרוינד - שופט היאבקות, אליעזר חלפין - מתאבק, מארק סלבין - מתאבק,
זאב פרידמן - מרים משקולות, קהת שור - מאמן קליעה, אנדריי שפיצר - מאמן סייף, עמיצור שפירא - מאמן אתלטיקה ויעקב שפרינגר - שופט הרמת משקולות.
המחבלים איימו כי יוציאו להורג את בני הערובה אם דרישתם לשחרור 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ושניים נוספים שהוחזקו בגרמניה לא תקוים; כמו-כן דרשו מעבר בטוח מחוץ לגבולות גרמניה. ישראל סירבה לדרישת החוטפים והודיעה כי לא תיכנע לטרור ולא תשחרר אסירים.
ממשלת גרמניה הודיעה לחוטפים כי תאפשר להם ולחטופים להגיע למטוס לתוניסיה, זאת במטרה לנסות ולהשתלט על החוטפים במהלך המעבר לשדה התעופה.
הפעולה הייתה כישלון צורב. יום למחרת, ב-6 בספטמבר 1972, במהלך הניסיון הכושל של משטרת גרמניה לחלץ את החטופים, נרצחו כל תשעת בני הערובה ביריות. חמישה מן המחבלים נהרגו במהלך האירוע, ושלושה מהם נתפסו.
בשעות הראשונות שלאחר ניסיון החילוץ הכושל הודיעה גרמניה שכל החטופים שוחררו בשלום. רק בשעה 03:00 לפנות בוקר נודע סופו הטרגי של האירוע.
שלושת המחבלים שנתפסו שוחררו ב-30 באוקטובר 1972, פחות מחודשיים לאחר האירוע, כאשר ממשלת גרמניה המערבית נכנעה לארגון "ספטמבר השחור", שחטף מטוס נוסעים של חברת "לופטהאנזה".
למרות האירוע הקשה החליט הוועד האולימפי הבינלאומי להמשיך באולימפיאדה וההחלטה זכתה לביקורת רבה. ספורטאים רבים עזבו במחאה את המשחקים ולא הגיעו לתחרויות. משלחת ישראל שבה לישראל עם גופות חברי המשלחת שנרצחו ובישראל הוכרז על יום אבל לאומי.
ישראל הגיבה מיד לרצח והתקיפה את בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון. בתקיפה אווירית מאסיבית שבוצעה ב-8 בספטמבר, נהרגו עשרות מחבלים.
גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, החליטה כי יש להוציא להורג את כל חברי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים ברצח ובמבצע של "המוסד" שנמשך שנים אחדות, לפחות שמונה מהאחראים לרצח חוסלו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
