שיא ישראלי, ואולי עולמי, בסחבת בענף הנדל"ן הושג בפתח תקוה: תשעה יזמים ביקשו בנובמבר 1980 היתר לבניה על מגרש בבעלותם, באזור התעשיה סגולה. לאחר דיונים אין ספור נדחתה סופית תביעתם - כולל תביעת פיצויים 12 מיליון שקל - היום, 26 באוקטובר 2011, אחרי כמעט 31 שנים.
מדובר במגרש ברחוב הרכבת, ליד מסילת הברזל, המורכב משלוש חלקות, שהיה בבעלות קבוצת יזמים בראשות אשר שינברגר. המגרש סווג כחקלאי ובנובמבר 1980 ביקשו לשנות את יעודו לבנייה.
כמקובל בישראל, הועברו היזמים מוועדה לוועדה תוך סחבת של שנים. כותרות עשרות האירועים יתפסו, הן לבדן, כמה דפים. הוועדה המחוזית דחתה את בקשת היזמים בפברואר 1983, אך הם לא הגיבו, ובכך "תרמו" את חלקם לסחבת.
שופט בית המשפט העליון
יצחק עמית הקדיש היום את עיקר פסק דינו בפרשה ללוח זמנים ואירועים מפורט, אולי כדי להבליט את הסחבת שלא תאומן. הביורוקרטיה הנוקשה "עלתה על העצבים" אפילו לוועדה המחוזית לבנין ערים. במרץ 1993 היא כתבה לוועדה המקומית, כי "כל בקשותינו נפלו על אוזן ערלה". זה לא הועיל הרבה. התיק המשיך להתגלגל בין הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית, ועדות משנה שלהן, עירית פתח תקוה,
רכבת ישראל - כי המגרש נמצא ליד מסילת ברזל - רכבת הפרברים, ואפילו רשות ניקוז נחלי הירקון.
לא יאומן: שלוש שנים וחצי להכנת מפה
כדוגמה לסחבת מביא השופט עמית את המקרה הבא: בספטמבר 1992דרשה הוועדה המחוזית להכין מפה של המגרש. כמה זמן זה לוקח, לדעתכם? ניחשתם נכון: המפה הוגשה במרץ 1996,לאחר שלוש שנים וחצי. שליש מהזמן הוקדש להכנות, ושנתיים ורבע הוקדשו לשרטוט המפה. אמנם, בית המשפט העליון מנסה להצדיק את הסחבת, באמרו, שמדובר במפה מורכבת, שלשם הכנתה היה צורך להתייעץ עם כמה גופים, אך העובדה נשארה בעינה.
דוגמה אחרת: במשך שנתיים ניסו בעלי הקרקע לבקש שמישהו יממן בנית מחלף, שיפתור את בעית מסילת הרכבת. הם לא נענו. העירייה הודיעה לקונית, כרגיל, שאין לה תקציב, וכנראה לקח לה שנתיים להודיע זאת. בבית המשפט, אגב, טענה העירייה - וטענתה נדחתה - שהיא לא צד לעניין, ואין להגיש נגדה תביעה.
בנובמבר 1999 הפקיעה הרכבת את המגרש, והסיפור נגמר לכאורה. אלא שהרכבת לא התנדבה לשלם פיצויים, והיזמים נאלצו ללכת לבית המשפט. ואכן, בית המשפט המחוזי פסק לטובתם ב-2007 פיצויי הפקעה בסך 3.1 מיליון דולר, שהיו אז כ-12.5 מיליון שקל.
במקביל, הגישו היזמים ב-2002 תביעה בסך 12 מיליון שקל נגד הועדות לבניין ערים והעירייה. הם אמרו, כי גופים אלו התרשלו בתפקידם, סחבו את הטיפול יותר ממה שחוק התכנון והבנייה מתיר להם, וגרמו להם להפסדים גדולים. בדצמבר 2008 דחתה סגנית נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א,
דרורה פלפל, את התביעה.
"חוסר נוחות, תיסכול, יש להבין ללבם" - אבל אפס פיצויים
תשעת היזמים ערערו לעליון. גם כאן נמשך הסיפור יותר משנתיים וחצי. לבסוף, היום, נכתבה המילה האחרונה בסאגה: ביהמ"ש העליון דחה את תביעתם. אומנם - כתב השופט עמית - "פרק הזמן הארוך מעורר חומר נוחות, בלשון המעטה, וניתן להבין ללבם של המערערים וגם לתיסכול שלהם, אבל לא הוכחה רשלנות". השופט גם דחה את הטענה, שהועדות הפרו את לוח הזמנים הקבוע בחוק התיכנון והבנייה. אומנם הן לא דנו והחליטו בזמן, אבל אפשר למצוא הסבר כזה או אחר, "ולא הוכחה רשלנות". המשנה לנשיא
אליעזר ריבלין הצטרף להחלטה.
גם השופט השלישי,
אליקים רובינשטיין, הצטרף לדחיית התביעה, אך הוסיף: "קראתי בצער, כאזרח, כעובד ציבור, כשופט, את הפרשה. קשה מאוד לקבל התנהגות של יותר משנות דור. הדבר מצריך הפקת לקחים. בגלל התנהלות כזו יצא "שם טוב" לגורמי התיכנון".
המערערים גם ישלמו הוצאות משכטר טרחת עורך דין בסכום של כ-80 אלף שקל.
