מדוע השופטת מיכל אגמון-גונן לא פסלה עצמה?

השופטת המחוזית, מיכל אגמון-גונן (50), נחשבת לשופטת מבריקה ומוערכת, אך גם לנון-קונפורמיסטית, שפרסמה לא מעט פסקי-דין שאינם מתיישבים עם רוח ההלכות המשפטיות המנשבות סביבה. לאחרונה טיפלה אגמון-גונן בתיק שעורר מחלוקת בחוגי עולם המשפט. זאת, על-אף שהיא הסתכסכה קשות בעבר עם מגישת התביעה, בעת ששתיהן עבדו בביהמ"ש העליון.

גם העובדה שדבר הסכסוך ביניהן התפרסם בהרחבה בביוגרפיה של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, לא מנעה מאגמון-גונן, לדון בתביעת זכויות יוצרים שהגישה עו"ד כנרת רצון-פיקובסקי.

התוצאה: בשבוע שעבר דחתה אגמון-גונן את תביעתה של עו"ד רצון, תוך שמתחה עליה ביקורת חריפה, וחייבה אותה בהוצאות משפט חריגות בסך 106 אלף שקל; כך נודע ל"גלובס".

בתחילת הקריירה המזהירה שלה, עבדה אגמון-גונן במשך שנים מספר כעוזרת המשפטית של נשיא ביהמ"ש העליון דאז, ברק, וכרשמת בביהמ"ש העליון. באותה תקופה עבדה בביהמ"ש העליון, גם עו"ד רצון, שברבות השנים הפכה למרצה לדיני ניירות ערך ולבעלת עסק מצליח להכשרת יועצי השקעות. בתקופת עבודתה בעליון שימשה רצון כמתמחה של השופט יעקב קדמי, ובהמשך, היא מונתה לתפקיד ראש מדור בקרה ושיבוץ בעליון, ומתוקף תפקידה ניהלה את מערכת היומן של ביהמ"ש.

במסגרת עבודתן נפגשו שתי נשות המקצוע כמעט מדי יום בביהמ"ש העליון. בתחילת הדרך, הייתה מערכת היחסים ביניהן מצוינת. אולם בהמשך היא עלתה על שרטון.

שתי נשים חזקות בתפקידי מפתח

בספר הביוגרפיה שכתבה על אהרן ברק, "כבודו", תיארה העיתונאית נעמי לויצקי את הסכסוך בין רצון לאגמון-גונן, שהתגלע בשנת 1997: "אגמון ביקשה להפוך את מערכת היומן של השופטים לעסק ממוחשב. היא עירבה את השופטים והבטיחה שהנה, או-טו-טו הכול יעבוד כמו שעון שווייצרי. אולם בפועל התגלתה בעיה מהותית. עו"ד כנרת רצון ניהלה את מערכת היומן, ובכך חלשה במידה לא מבוטלת על לוח העבודה של השופטים. אגמון האשימה את רצון באחריות לקריסת המערכת" ("כבודו", עמ' 369).

לויצקי ציטטה בספרה מדברים שסיפרה לה רצון: "היינו שם שתי נשים חזקות, נבונות ואסרטיביות מאוד בתפקידי מפתח, וכאשר היה בינינו פיצוץ, זה השפיע על בית המשפט, שהתפצל לתומכי רצון ולתומכי אגמון".

בהמשך, כתבה לויצקי בספרה: "אפשר שפרשת רצון הייתה מעין קו פרשת מים מבחינת יחסיה של אגמון עם השופטים. כל עוד התרחשו הדברים הרחק מעיניהם, הם נטו להתעלם מהביקורת ואפשרו לברק ולאגמון לנהל את העניינים בדרכם. רצון, שהייתה חביבה על השופטים, לא הניחה להם להשקיף עוד מהצד. היה ברור שלא תוכל להמשיך עוד בתפקידה, וערב פרישתה כתבה מכתב חריף נגד אגמון ואיימה להפיץ אותו בין השופטים".

חשש ממשי למשוא-פנים

באוקטובר 2007 הגישה עו"ד כנרת רצון לביהמ"ש המחוזי בת"א, תביעת זכויות יוצרים נגד עו"ד זוהר מור, מכללת מגמות והוצאת ספרי המשפט, בורסי. לטענתה, הנתבעים העתיקו ממנה את ספרי ההכנה לבחינת רשות ניירות ערך. שבועות מספר אחרי הגשת התביעה הופתעה רצון לגלות כי למרות הסכסוך החריף שהתגלע ביניהן בעבר, שובץ התיק שלה לדיון בפני השופטת אגמון-גונן.
תדהמתה גברה כאשר רצון נוכחה לדעת שאגמון-גונן לא פוסלת את עצמה מלדון בתביעה שהגישה. בתחילת הדיון בתביעתה הפנתה עו"ד רצון את תשומת-לבה של אגמון-גונן להיכרות ביניהן, אך לא ביקשה את פסילתה. אגמון-גונן מצדה קבעה כי אין רלוונטיות להיכרות בין השתיים.

מדוע רצון לא ביקשה את פסילתה של אגמון-גונן? לדברי מקורבים לרצון, היא רצתה לבקש את פסילתה של אגמון-גונן ובהמשך אף הכינה בקשה לפסילת שופט (ראו מסגרת), אך לבסוף היא בחרה שלא לבקש את פסילת אגמון-גונן, עקב החשש שבקשת פסלות תגרום לשופטת להתנקם בה. לדבריהם, אגמון-גונן הייתה מחויבת בכל מקרה לפסול את עצמה מלדון בתביעה שהגישה רצון.

בהקשר זה יצוין, כי סעיף 77א' לחוק בתי המשפט קובע כי "שופט לא יישב בדין אם מצא מיוזמתו, או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בפסיקה נקבע, כי משמעותו של "חשש ממשי למשוא פנים" הוא כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שנבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.

התנהלות תמוהה של השופטת

בשבוע שעבר דחתה אגמון-גונן את תביעתה של עו"ד רצון, תוך שהיא מתחה ביקורת נוקבת על רצון, וקבעה כי העדויות שהובאו בפניה מלמדות על כך ש"עו"ד רצון גילתה דפוס התנהגות קבוע של הפעלת איומים ולחצים, על-מנת להביא לסילוקם של מתחריה משוק ההכנה לבחינת רשות ני"ע". עוד קבעה השופטת, כי "רצון ביקשה לנכס לעצמה זכויות במונחים בתחום דיני התאגידים וניירות הערך, שכלל לא המציאה או פיתחה בעצמה, וכן בנושאים מתוך לשון החוק, המצויים, ללא עוררין בנחלת הכלל".

השופטת הוסיפה כי בעדותה חזרה בה רצון מטענותיה, ואף הודתה כי זכויותיה לא הופרו, "ולמרות זאת בסיכומים לא חזרה בה, ולו מטענת הפרה אחת". לאור התנהלות זו של רצון, שתיארה אגמון-גונן, היא חייבה את רצון לשלם לנתבעות הוצאות משפט גבוהות וחריגות, בסך 106 אלף שקל.

הפרשה, שמובאת ב"גלובס" לראשונה, מעלה שאלות ותמיהות בנוגע להתנהלותה של השופטת אגמון-גונן - מדוע היא החליטה לדון בתיק של עו"ד רצון, למרות מערכת יחסיהן העכורה מהעבר - ולאור הפרסום בספרה של לויצקי, שבו צוטטה רצון - ולא פסלה את עצמה מלדון בו, ולו למען מראית פני הצדק? האם מערכת היחסים הבעייתית מהעבר עם רצון, השפיעה על החלטת אגמון-גונן לדחות את התביעה שהגישה רצון ונדונה בפניה, ולמתוח עליה ביקורת נוקבת במסגרת פסק-הדין? לאגמון-גונן הפתרונות.

"יחס חריג ועוין מצד השופטת"

באוקטובר 2011, במהלך הדיון בתביעתה בפני השופטת מיכל אגמון-גונן, הכינה עו"ד כנרת רצון-פיקובסקי בקשה לפסילתה של אגמון-גונן. לדברי מקורבים לרצון, היא בחרה לבסוף שלא להגיש את הבקשה, עקב החשש כי אגמון-גונן לא תיענה לבקשה, והדבר יתנקם בה בהמשך. בבקשת הפסילה, שלא הוגשה, כתבה רצון, בין היתר: "בקשה זו עניינה העדפה ברורה וחד-משמעית של צד להליך, תוך התנכלות לצד השני, ע"י ביהמ"ש הנכבד".

בהמשך כתבה רצון בבקשה: "בין כבוד השופטת למבקשת קיימת היכרות מוקדמת מימי עבודתן המשותפת בביהמ"ש העליון, בשלהי שנות ה-90. היכרותן ועבודתן המשותפת הסתיימו בטונים צורמים, נוכח סכסוך אישי ומקצועי שהתגלע בין השתיים ביחס לתהליך מחשוב יומן השופטים בעליון, סכסוך שהיה ידוע ומוכר והיכה גלים בביהמ"ש העליון".

רצון ציינה בבקשת הפסילה, כי גם במהלך משפטה התנכלה לה אגמון-גונן וגילתה כלפיה יחס חריג ועוין. לטענתה, ההתנכלות של אגמון-גונן כלפיה במהלך המשפט באה לידי ביטוי, בין היתר, "בהערות רבות שהוטחו במבקשת ובבאי-כוחה", ובכך שהשופטת העלתה לעדות אדם שנכח באולם, "באופן מפתיע וללא מתן אפשרות לחקירה נגדית".

עוד טוענת רצון, כי השופטת סירבה לבקשותיה לדחות דיונים בתיק, ואף התירה להתחיל בחקירתה הנגדית של רצון ללא נוכחות באי-כוחה באולם הדיונים.

תגובות


כנרת רצון: "פסק הדין הדהים אותי"

כנרת רצון מסרה בתגובה, כי "פסק-הדין המוקצן והחד-צדדי שנתנה השופטת אגמון-גונן נגדי הדהים אותי, והפליא רבים. מבין מאות רבות של הפרות לא מצא בית המשפט אף לא הפרה אחת, נתון שהוא לכשעצמו תמוה. האמנתי, שיושרה מקצועית תגבר על היצר ועל סכסוכי עבר, ולכן נמנעתי מלבקש פסלות שופטת. בכוונתי לערער על פסה"ד, ואני סומכת על שופטי ביהמ"ש העליון, שיידעו לזהות את הפגמים המובנים והמגמתיות הקיצונית בפסק-הדין".

הנהלת בתי המשפט: "יחסי העבודה הסתיימו לפני 15 שנה"

דוברות בתי המשפט מסרה בתגובה, כי "נקודת המוצא כי בין כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן לעו"ד כנרת רצון התקיים סכסוך, איננה נכונה. מדובר ביחסי עבודה בבית המשפט העליון, אשר הסתיימו לפני למעלה מ-15 שנה. בנסיבות אלה, השופטת אגמון-גונן לא מצאה לנכון לפסול את עצמה; יחד עם זאת, היא אפשרה לצד השני להביע את עמדתו בנדון, ולא הובעה כל התנגדות. ההוצאות החריגות מוסברות בגוף פסק-הדין, ונובעות מן העובדה שלצד הנתבע נגרמו הוצאות חריגות בשל התנהגות התובעת".