כבר יותר משבוע שאי אפשר לפתוח שום אתר שקשור לספורט, והאמת גם אתרים שפשוט קשורים לאזור הכללי של ניו יורק, בלי לראות תמונה של ג'רמי לין. ולא סתם תמונה קטנה בצד, לרוב מדובר בתמונה של הכתבה הראשית. למען האמת, ברגעים ששורות אלה נכתבות שתי הכותרות הראשיות ב-NBA.COM הן שלו. לפני כמה ימים כבר חשבתי שאני משתגע ושהוא כבר מתחיל להימאס עליי, אבל זה עבר לי מהר מאוד ואתמול כבר הזמנתי טי-שירט "לינסניטי" באיביי. נפלתי ברשת!
הנקודה היא שבניגוד לרוב המקרים שאנשים אומרים ש"מליוני מלים נכתבו על משהו", אני חושב שכאן זו תהיה לשון-המעטה. ובגלל שכל כך הרבה נכתב, אני בעצמי לא כתבתי כלום. ראשית, לקח לי המון זמן לעכל ולהבין את גודל הסיפור. וגם אם הוא לא גדול כמו ש-ESPN עושים ממנו, הוא עדיין עצום. כנראה הסיפור הכי גדול של השנה בליגה. שנית, לא הצלחתי למצוא את הקול שלי, איזושהי אמירה משלי, בתוך אוקיאנוס המלל שנשפך עליו.
לא ידעתי אם הוא תופעה שתחלוף (אני עדיין לא יודע), לא ידעתי אם הדיבורים על אול סטאר בשנה הבאה הם לא קצת מגזימים (לא נראה לי, יש סיכוי שמספיק סינים ינכסו את הטיוואני הזה לעצמם וייבחרו בו לחמישייה בעונה הבאה), לא הצלחתי להסביר לעצמי מה בדיוק המשמעות שלו, כמה הוא טוב, והאם הקריירה שלו תהיה כמו שביל סימונס אומר "ג'יי.ג'יי בראה במקרה הרע", או כמו שאנשים אחרים אומרים "טימי הארדוואי לבן".
אבל דווקא האמירה האחרונה הפילה אצלי איזשהו אסימון לגבי הסיפור הזה של ג'רמי לין, כי היא גרמה לי לחשוב על נושא שדובר לעתים בשנים האחרונות, אבל עכשיו נדמה לי שראוי להעלות אותו שוב. הנושא של הכדורסלן האמריקאי הלבן.
אוקיי, לין הוא לא דור חמישי לאמריקאים, ו"רק" בן למהגרים – אבל באתוס של ארה"ב זה לא פוגע בהיותו "אמריקאי". אם כבר, זה עוד יותר מתאים. ונכון – לין הוא לא "לבן", אלא "צהוב". אז תרשו לי לחדד את הנושא: הכדורסלן האמריקאי הלא-שחור. ואם לחדד את זה עוד יותר, בדיוק למה שאני חושב שלין מבליט: הגארד האמריקאי הלא-שחור.
הנושא הזה, כאמור, עלה בשנים האחרונות מפעם לפעם בבלוגים, ועמיתי יואב בורוביץ' נוהג לעסוק בו לעתים תכופות. נראה שהסיפור הזה של לין הוא הקצנה של כמה סטיגמות או תפיסות מקובלות לגבי הכדורסל העולמי.
תפיסה מקובלת אחת שהנושא של לין מעלה היא שהכדורסל האמריקאי מבוסס פחות על אינטליגנציית משחק ומבוסס יותר על אתלטיות, לכן אנחנו כבר כמעט לא רואים גארדים אמריקאיים לא שחורים. הצד השני של המטבע הוא שהכדורסל העולמי מבוסס פחות על אתלטיות ויותר על אינטליגנציית משחק, ולכן רוב הגארדים הלא-שחורים שמקבלים דקות ב-NBA הם לא אמריקאיים.
(ויש לזה עוד עניין משלים, כי בכל זאת יש לא מעט לבנים אמריקאיים בליגה. אבל הם ברובם פור וורדים וסנטרים. התפיסה המקובלת שנוגעת לעניין הזה היא ש"גובה אי אפשר ללמד", כך שאם צומח גבוה אמריקאי שמסוגל לשחק כדורסל, יש לו סיכוי לא רע להגיע ל-NBA, לא משנה הצבע שלו)
עד כמה חמור המצב של הגארד האמריקאי הלא-שחור? בואו נבדוק.
ראשית, נסתכל על הסגלים של נבחרות ארה"ב לאליפויות העולם ולמשחקים האולימפיים. ב-1988 היה בסגל שחקן אחד שאפשר לכנותו גארד אמריקאי לא שחור: דן מארלי. ב-1992 היה שם ג'ון סטוקטון, ששוב שיחק ב-96. אחר כך היה שם ג'ייסון קיד, אבל בהיותו מעורב, אני לא חושב שאפשר לקרוא לו "לא שחור". וזהו. ביותר מ-20 שנה של כדורסל אמריקאי. מדובר בצניחה לאחר שקודם לכן אפשר היה למצוא גארד אמריקאי לא שחור בכל סגל כמעט, וככל שהולכים אחורה בשנים, כמובן, ישנם יותר ויותר כאלה.
הנה עוד המחשה לנפילתו של הגארד האמריקאי הלא שחור – משחק האול סטאר. ב-1991 ג'ף הורנאסק היה אול סטאר (בפעם היחידה בקריירה שלו), עד אמצע 1995 מארלי נבחר 3 פעמים. באותם ימים גם מארק פרייס עוד היה אול סטאר, וג'ון סטוקטון המשיך להיבחר עד שנת 2000. ב-2002 וולי שצ'רביאק היה הגארד (חצי גארד) האמריקאי הלא שחור היחיד שנבחר למשחק הזה. ומאז? נאדה. אפס. זילץ'. כלום.
בכלל, העשור האחרון הוא קטסטרופלי לגארד האמריקאי הלא שחור גם כשמסתכלים על הדראפט. מאז שנת 2000 רק 23 גארדים לא שחורים נבחרו בדראפט. זה 6% מכלל הבחירות בסיבוב הראשון. מתוכם רק 9 אמריקאיים, וזה כולל אנשים כמו מייק דאנליבי ג'וניור ומייק מילר, שלקרוא להם גארדים זה קצת למתוח את ההגדרות המקובלות. במלים אחרות: בסיבוב הראשון, במשך יותר מעשור, כל קבוצות ה-NBA בחרו ביחד פחות מגארד אמריקאי לא שחור בממוצע לשנה. זהו סופו של התהליך שהואץ בשנות התשעים, אחרי שבחצי השני של שנות השמונים לא היה נדיר לראות 3 או 4 גארדים אמריקאיים לא שחורים נלקחים ב-25,30 הבחירות הראשונות.
מהרבה מאוד בחינות, לין הוא א-נומליה. הסיפור שלו לבדו לא יכול היה להחזיק תסריט בסרט הוליוודי רע, גם כזה שמראש אמור לצאת לאקרנים בקיץ ולכוון לקהל יעד של ילדים בני 6-12. עד כדי כך הוא מטורף. לא הגיוני. נדיר. כל כך לא הגיוני שקשה לראות אותו ממשיך.
אבל לין לא עוצר. בלילה שבין רביעי לחמישי, כשאמארה סטודמאייר חזר לשחק, הוא זרק רק 6 פעמים, אבל סיים עם 13 אסיסטים. הוא יודע להניע קבוצה והוא מבין את מקומו על הפרקט. אין יותר מדי שחקנים שאפשר להגיד את זה עליהם. בנוסף, הוא יודע לעשות הרבה דברים, וגם אם הוא צריך לשפר את הקליעה, לייצב את הג'אמפ שוט ולדעת להשתמש ביד שמאל יותר, הוא מוכיח ערב אחרי ערב שיש לו מקום כרכז פותח בליגה הזו. בעידן רוויי רכזים מעולים, זה לא עניין של מה בכך. ההימור המקובל הוא שתהיה לזה המשכיות.
אבל דווקא בסיפור הזה של הגארד-האמריקאי-הלא-שחור, ההימור המקובל צריך להיות שלא – לא תהיה לזה המשכיות. לין ימשיך להיות א-נומליה לא רק מבחינת התפתחות הקריירה שלו והזינוק המטאורי ושובר השיאים שהוא מציג בימים האחרונים, אלא גם מבחינת היותו הגארד האמריקאי הלא-שחור היחיד שמככב בליגה הזו. כ-15 גארדים אמריקאיים צפויים להיבחר בסיבות הסיבוב וחצי הראשונים בדראפט הקרוב. אף אחד מהם לא-שחור. מספר כמעט כפול של גארדים נמצא נכון לעכשיו במוק-דראפטס של 2013, ומתוך כל האמריקאיים רק אחד לא שחור. ואף אחד בשלב הזה לא בונה על נייט וולטרס שיהיה אול סטאר ב-NBA.
אבל זה לא אומר שהכדורסל האמריקאי לא יכול להרוויח מג'רמי לין. וכשאני אומר להרוויח, אני לא מתכוון רק מבחינה כלכלית. לזה החבר'ה בניו יורק (גם הניקס, גם אלה שבמשרדי הליגה) כבר דואגים במרץ בימים האחרונים. אני מתכוון מקצועית. כי לין, אם ימשיך להציג יכולת שהיא 80% ממה שהציג עד עכשיו, אם ימשיך להפעיל את ההתקפה של הניקס, אם יוליך את הקבוצה לפלייאוף, אם יסתגל למשחק לצד אמארה ומלו, אם יתמודד עם הציפיות והלחץ והביקורת כשתבוא (והיא תבוא) – אני חושב שאיגוד הכדורסל האמריקאי צריך לחשוב ברצינות על... לקחת את לין למשחקים האולימפיים.
הפציעה המצערת של צ'ונסי בילאפס פינתה מקום בסגל שייסע ללונדון בקיץ, ואם לין יצורף, הוא יוכל לתרום בכמה דרכים. היכולת שלו ליצור לעצמו ולאחרים, המהירות, החדירה, חוסר הפחד והאופי החיובי (שבטח לא יצור בעיות אגו בסגל שיהיה עמוס באגו) יוכלו להיות לעזר לנבחרת בדקות קצת מתות, מול הגנות איטיות, כשיעלה מהספסל ויזריק מרץ. שלא לדבר על התועלת המסחרית שהוא יעלה.
אבל הרפתקה שכזו – צירוף לין לסגל האולימפי – יכולה לייצר הרבה יותר מאשר תועלת מקצועית לנבחרת ארה"ב או תועלת מסחרית לכדורסל האמריקאי. בתוך האווירה הקסומה של המשחקים האולימפיים, הצלחה של לין בלונדון יכולה להפוך לאחד הסיפורים המדהימים בתולדות הספורט. ומזה כולם כבר ירוויחו, לא משנה הצבע.
