מה שבטוח - סחבת

מי שמגיש תביעה משפטית נגד חברת ביטוח צריך להביא בחשבון, שהוא בעמדת נחיתות מובנית. קודם כל, הוא התובע ועליו להוכיח את צדקת טענותיו. שנית, לחברה יש הרבה יותר סבלנות ואורך נשימה מאשר לו; הוא זה שצריך את הכסף. שלישית, לחברה יש הרבה יותר משאבים והיא יכולה למשוך את ההליכים המשפטיים עוד ועוד. מצד שני, יש מקרים בהם המבוטח עצמו מושך את ההליכים, ואז עולה השאלה האם הוא עומד מאחורי הסחבת או שמא עורכי דינו. שתי החלטות של בית המשפט העליון מהשבוע שעבר מדגימות את שני המצבים.

התובע מבקש למחוק סיכומים

סיפור ראשון, ובו מעשה בסחבת מצד הנפגע. דוד מור נפצע בתאונת דרכים בשנת 1999 - כלומר: הוא מנהל את ההליכים מזה 13 שנה. את תביעתו הגיש נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב (ה"פול"), נגד חברת אבנר ונגד חברת קרנית. בינואר 2004 נתנה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות לבהר-שרון, פסק דין חלקי במסגרתו קיבלה את התביעה נגד ה"פול" ונגד אבנר ודחתה את התביעה נגד קרנית. שני הצדדים ערעורו, וכעבור בדיוק שנתיים - בינואר 2006 - מחקו שופטי העליון סלים ג'ובראן, אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל - את הערעורים. הם קבעו, שאם וכאשר יהיה צורך, יוכלו הצדדים יוכלו לחזור אליהם לאחר פסק הדין בנוגע לגובה הפיצויים שיקבל מור.

נדרשו עוד למעלה מחמש שנים, עד שבמאי 2011 ניתן פסק הדין המלא בבית המשפט המחוזי (הפעם בידי השופטת מיכל נד"ב). ה"פול" ואבנר, שחיכו בסבלנות לכל אורך השנים, מיהרו כעת לעליון וערערו הן על עצם חיובם והן על הסכום בו חויבו. ביולי 2011 הורה העליון לצדדים להגיש סיכומים, ואז הגישה גם קרנית סיכומים.

כאן עשה מור דבר הנוגד על פניו את האינטרסים שלו: הוא ביקש מהעליון למחוק את סיכומיה של קרנית, וזאת למרות שעניינו נמשך כבר למעלה מעשור וכל בקשה מאריכה את ההליך עוד יותר. נימוקו היה, שהוא כלל לא ערער על דחיית תביעתו נגדה. קרנית מצידה הסבירה מדוע היא מתערבת: "נוכח חשיבות הסוגיות המתעוררות בערעור והעניין העקרוני שיש לקרנית בסוגיות אלה".

רשמת בית המשפט העליון, דנה כהן-לקח, דחתה (11.7.12) את בקשתו של מור ובדרך גם העבירה שיעור במשפטים שנה א' לעורך דינו: "במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ואשר בסופו ניתן פסק הדין החלקי, שימשה קרנית כנתבעת ואף צוינה באופן זה בפתח פסק הדין החלקי. משהערעור שבכותרת מופנה גם כנגד פסק הדין האמור, הרי בהתאם לתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, חובה היה לציין את קרנית כמשיבה שהרי: 'כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור'... כבר נפסק כי לכל בעל דין נתונה הזכות לטעון טענותיו לפני ערכאת הערעור, אף אם הוא עשוי להיחשב כ'משיב פורמאלי'".

הנתבעת מבקשת למחוק ראשי נזק

סיפור שני, ובו מעשה בסחבת מצד המבטח. חברת מיפרומאל היא בעלת מפעל אלומיניום, שבוטח בחברת מגדל וגגו קרס. החברה טענה שהנזק היה 41 מיליון שקל, אך מטעמי אגרה הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה בסך 23.1 מיליון שקל. מגדל אינה חולקת על הנזק ועל הסכום, אך טוענת שכבר פיצתה את מיפרומאל.

השופט רפי יעקובי מינה שני מומחים מטעם בית המשפט להעריך את הנזקים, אך בטרם כילו הללו את מלאכתם - ביקשה מגדל למחוק חלק מראשי הנזק שבתביעה. לטענתה, סיכום ראשי הנזק מוביל לסכום הגבוה מזה שבגינו שילמה מיפרומאל את האגרה. יעקובי דחה את הבקשה, ומגדל מיהרה לבית המשפט העליון וביקשה לערער על ההחלטה.

המשנה לנשיא בדימוס, אליעזר ריבלין, דחה (12.7.12) את הבקשה. ראשית הוא מציין, שהיא הוגשה 5.5 שנים לאחר הגשת כתב ההגנה, ודי היה בשיהוי כבד זה כדי לדחותה. שנית, גם ריבלין העביר שיעור במשפט לעורכי הדין: לאחר שציטט פסקי דין משנות ה-60, הוא מסכם באומרו ש"אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון - קל וחומר להוכיח - כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע".

בין הפרטים לסכום הכולל

האם התובע - ובמקרה זה המבוטח - מוגבל בסכום הכולל שיציין בתביעתו לסכום המתיישב עם האגרה ששילם? ריבלין עונה בשלילה. הוא קובע, כי התובע רשאי להציג ראשי נזק שונים וחילופיים, ובהמשך הדרך לצמצם את היקפו הכספי של כל אחד מהם כך שהסכום הכולל יהיה זהה לסכום התביעה. ריבלין מוסיף: "הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו 'המחיר' שמשלם התובע לצורך חיסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות - איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים".

עוד אומר ריבלין: "אכן, קיים חשש כי יש אשר ינצלו לרעה את תקנות האגרות כדי 'לנפח' את נזקיהם הנטענים תוך תיחומם מטעמי אגרה וזאת מתוך מטרה להטיל אימה על בעל הדין שכנגד. אלא שבגדרי האיזון המצוי בתקנות האגרות - בבחירה בין הרתעת תובעים העושים בתקנות שימוש בלתי-ראוי, לבין הגנה על זכותם של תובעים לגיטימיים להוכיח את מלוא נזקם - נוטות כפות המאזניים לצדם של האחרונים. יתרה מכך, הצורך בהרתעה מפני ניצול לרעה של הליכי משפט מוגשם הלכה למעשה גם בשלל דרכים אחרות בדין, ובכללן ההוצאות הנפסקות בסיום המשפט". ואם כבר מדברים על הוצאות: הבקשה הזו עלתה למגדל 30,000 שקל.