כיף מוסיקלי: מביאים את השמחה הביתה

העמותה למען הקשיש ברעננה בשיתוף המשרד לאזרחים ותיקים מביאים שמחה ורגעים של אושר לחברי הקהילה התומכת המרותקים לביתם. במיזם מוזיקלי חדשני וייחודי, בו משתתפות בנות שירות לאומי ואבות קהילה תומכת בעיר, נוצר מפגש בלתי אמצעי שאותו לא שוכחים הקשישים במשך זמן רב.

"הרעיון לצוות מוסיקלי קרם עור וגידים לפני שלוש שנים", מספרת יפה חדוות, רכזת תרבות קהילה תומכת א'. "גילינו שיש לנו פה בנות שירות לאומי איכותיות המגיעות עם רקע מוסיקלי. מאחר שבקהילות התומכות שלנו ישנם חברי קהילה שמסיבות שונות אינם יוצאים מבתיהם ואינם מעורים בפעילויות התרבותיות שאנו עורכים, החלטנו להביא את האירוע התרבותי אליהם הביתה".

המיזם מתבצע כמבצע צבאי מתוכנן לכל דבר. ראשית מאתרים את חברי הקהילה המרותקים לביתם. עורכים רשימה מסודרת עם לוח זמנים ידוע מראש. הבנות עם כלי הנגינה שלהן נאספות על-ידי רכזת התרבות ואב הקהילה, וכולם מתייצבים בבית הקשיש בדיוק בשעה שנקבעה.

לאחר שהבנות מתמקמות עם כלי הנגינה שלהן בסלון הבית מתחיל האירוע. אני מתלווה לאחד המפגשים בו הבנות הופיעו בבתיהם של שניים מחברי הקהילה. אני נפעם. זה אירוע מרגש. הבנות שרות ומנגנות למעשה עבור אדם אחד, אך הרצינות של הופעתן היא כאילו הן מופיעות באולם תיאטרון המלא עד אפס מקום.

לשמח? בכיף!

גל הדר, נגנית גיטרה: "בשבילי מוזיקה זה ממש כיף. אני חושבת שהמהות של המוזיקה זה לעשות אווירה. אם אפשר לעשות עם זה משהו טוב ולשמח אנשים, אז בכיף".

המילה כיף חוזרת על עצמה לעיתים קרובות. ואכן כיף של אווירה. המוזיקה מצליחה להעלות חיוכים וריגושים אצל הקשישים. הופעת הבנות מעלה דמעות של אושר בעיני בני המשפחה והתחושה היא 'לא שכחו אותנו'.

תהילה לוי, נגנית קלידים: "לא חשבתי שזה מגיע עד לידי כך. אנשים בוכים. הם נזכרים בדברים דרך השירים ואתה מרגיש עד כמה כיף להם".

בנות השירות הלאומי פועלות במסגרת "והדרת פני זקן" של המשרד לאזרחים ותיקים, כאשר החזון המנחה את התוכנית הוא יצירת מחויבות ערכית ומוסרית בין-דורית. הן לא רק שרות ומנגנות. הן מסייעות לקשיש במיצוי זכויותיו מול רשויות, מבלות איתם בצוותא בבתי קפה, בקולנוע, או בטיול רגלי בעיר. מלמדות את הקשיש את טכניקת הגלישה במחשב, מקריאות את החדשות מהעיתון ועוד ככל שתעלה הדעת למען רווחת הזקן.

חיוך פתאומי

אומר דני רביץ, אב קהילה תומכת א' ברעננה: "היו בנות שהשירות אותו הן עושות כל כך חלחל בהן וראו עד כמה הדבר תורם לקשישים, הן התנדבו לשנה נוספת".

מסתבר כי התרומה לא תסולא בפז. מספרת חדוות על מקרים בהם הייתה עדה לרגעי אושר יוצאי דופן: "היו מצבים שבאנו לבתי חברי הקהילה ואנשים שהם בדמנציה טוטאלית, כמו אלצהיימר, פתאום חייכו, פתאום דיברו אחרי ששנה או שנתיים לא הוציאו הגה. ראית דמעות בזויות העיניים שלהם. קמו ורקדו. דברים שלא עשו במשך שנים. לא כל יום באות אליהם ארבע בנות צעירות חינניות שעושות להם רגעים מאושרים".