נחמה פורתא

שמונה שנים לאחר שהוגשה תביעה ושנתיים וחצי לאחר שהוגשו בה הסיכומים, פרסמה סוף סוף השופטת נחמה נצר פסק דין במחלוקת על יישום החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל - החלטה משנת 1995. גם בקני המידה של הסחבת המוכרת בבתי המשפט, זהו מקרה יוצא דופן.

כרמית בריקמן, משה בריקמן ובתם הדר בריקמן, וכן דורון ברגמן ומרים מתיה ברגמן, הם חברי כפר ורבורג. החמישה והמושב הגישו תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל, בטענה שלבני משפחות בריקמן וברגמן יש זכות לקבל בחינם - או בתשלום מופחת ביותר - מגרשים להרחבה. תחילה הגישו בקשה לתביעה ייצוגית, אך בשנת 2002 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הבקשה וקבע שהם יכולים להגיש תביעה פרטנית. כך עשו בשנת 2003 והתיק נקבע לשמיעה בפני נצר, אז שופטת בבית משפט השלום בקריית גת.

אין זה תיק מורכב: הפרוטוקול שלו משתרע על פני 100 עמודים בלבד. בשנים 2006-2005 קיימה נצר ארבע ישיבות קדם-משפט, ומשלא הצליחה להביא את הצדדים להסכמה - נקבע התיק להוכחות. שלוש ישיבות כאלו התקיימו: בנובמבר 2007, בדצמבר 2008 ובמאי 2009. הסיכומים הוגשו במאי ויוני 2010.

החוק קובע שיש לתת פסק דין בתוך 30 יום מהגשת הסיכומים. נכון שכמעט כל שופטי ישראל אינם עומדים בהוראה זו כמעט בכל התיקים, אך נצר בהחלט "הצליחה" להפר את החוק בצורה בוטה במיוחד: איחור של 28 חודשים לעומת המועד שקבע המחוקק. 28 חודשים - כאשר בתי המשפט מקפידים (ובצדק) עם הצדדים על איחורים של ימים בודדים.

אל תחשבו שנצר לא שמה לב. הנה שתי השורות האחרונות של פסק הדין (בו התקבלה התביעה), בסופם של 30 עמודים: "בשולי הדברים, ראיתי לנכון להתנצל בפני הצדדים ובאי-כוחם על העיכוב הלא סביר, שחל במתן פסק הדין". יפה שיש התנצלות, גם אם היא "בשולי הדברים" וגם אם אינה מנומקת.

אולי מה שהפריע לנצר היה העובדה שבאוקטובר 2009 היא קודמה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. יהיו שיתהו, האם הוועדה למינוי שופטים בדקה את הקצב שלה ואת עמידתה בהוראות החוק לגבי מתן פסקי דין. יהיו שישיבו: היא הנותנת - נצר קיבלה קידום משום שהוכיחה הצטיינות בהתנהגות המקובלת של שופטי ישראל.