|
|
הופיעו ונעלמו [צילום אילוסטרציה: כבאות גליל עליון גולן]
|
|
|
|
|
אסתר סילס-אלוש, בעלה ושלושת ילדיהם הפעוטים עברו תאונת דרכים. לא משהו רציני, תודה לאל, אך מספיק כדי להפוך את מכוניתם על ראשה ולהצריך חילוץ וטיפול רפואי. בטור האישי שלה בעלון הדתי "גילוי דעת" סיפרה סילס-אלוש על החוויה המפחידה, תוך שהיא מדגישה שתי נקודות סותרות.
האחת: הסיוע החם שקיבלו בני המשפחה מעוברי דרך אחרים, כולל נהגי משאיות ערבים שהגיעו אליהם ראשונים. זוג נוסעים הסיעו את האם וילדיה לבית משפחת הורי בעלה, וזוג סטודנטים לרפואה לקחו את בעלה לבית החולים וגם הזמינו גרר. "כמות המלאכים שפגשנו באותו ערב שבת לא הייתה מביישת את אוכלוסיית הצדיקים הרצינית ביותר", היא מסכמת.
השנייה: ההתעלמות של המשטרה. ניתן לסילס-אלוש את רשות הדיבור. "הם הופיעו למספר דקות ואז נעלמו. ההסבר שלהם היה: תראו, אתם לא מפריעים לתנועה, אז באמת לא מעניין אותנו שהוכחתם לעולם שאפשר להתהפך עם הרכב ולצאת מזה פחות או יותר בשלום. לא מעניין אותנו שאתם עומדים מדממים, רטובים ויחפים בגשם עם שלושה פעוטות בשולי כביש ראשי. העיקר שאתם לא מפריעים לתנועה, ולכן את הטיפול בכם נשאיר לעם ישראל ובני דודיו".
על המסקנה של סילס-אלוש אפשר לחתום בשתי ידיים, אם כי כותב שורות אלו היה מנסח אותה בצורה הרבה יותר חריפה: "אני עוד תוהה אם לא הגיע הזמן לשנות את ההנחיות ולהוסיף לרשימת הקריאות שהמשטרה נענית להן, משפחה שעפה באוויר על כל מטלטליה וכלי רכבה, גם אם היא לא הצליחה להזיק לאף אחד אחר בדרך".
כאשר היינו ילדים, לימדו אותנו שבעת צרה עלינו לפנות לשוטר והוא ייחלץ לעזרתנו. זה כנראה כבר לא תקף, או שמא זה תקף רק אם אין הדבר מחייב את השוטרים - רחמנא לצלן - להוציא את האף מהניידת החמה והיבשה אל חורף קר וגשום.
