המשטרה הגישה כתב אישום חסר כל יסוד נגד מפגינים, תוך שהיא מעלימה מהם זמן רב ראיה מרכזית להוכחת חפותם. כך קובע (יום ג', 26.2.13) שופט בית משפט השלום בתל אביב,
עידו דרויאן.
כתב האישום עסק בשלושה מפגינים נגד מבצע "
עופרת יצוקה", שעמדו יחד עם אחרים בדצמבר 2008 מול שגרירות מצרים בתל אביב. בצעד נדיר מאוד קבע דרויאן, כי שניים מהם פטורים מלהשיב לכתב האישום, ואת השלישית זיכה בשל הגנה מן הצדק.
בנוגע לאישןם בהתקהלות אסורה, מזכיר דרויאן שבתי המשפט קבעו שיש לפרש עבירה זו בצורה מצומצמת ולהפעיל אותה רק כאשר יש ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור. "ענייננו בסעיף עבירה ארכאי, שאף אם נחוץ הוא, הרי הפעלתו באורח לא-זהיר עלולה להוביל לתוצאות דרקוניות, המחבלות בתשתית הדמוקרטית של חיי הציבור בישראל. קל מאוד להפוך סעיף זה למכשיר דיכוי של הציבור, בין אם רוב ובין אם מיעוט, ביד השלטון - וניתן להניח, שזו אכן הייתה מטרתם של מנסחי הסעיף במקורו, פקידים קולוניאליים ואנשי צבא בשירות האימפריה הבריטית", הוא אומר.
במקרה הנדון, נמנעה התביעה מפירוט הסיכון לשלום הציבור, וצילום האירוע מלמד שלא היה סיכון שכזה. "המתקהלים היו ממושמעים לחלוטין, לא חסמו את נתיבי התחבורה שברחובות המקיפים את הכיכר, צייתו להוראות השוטרים, התרכזו במתחם שיועד להם ובהמשך צעדו מערבה כפי שהונחו. לא ניתן לטעון ברצינות, ואכן לא נטען, כי התקיים חשש להפרת השלום באלימות", קובע דרויאן.
"מסיבות שידועות לתביעה בלבד, או שמא מ
רשלנות גרידא, לא הובא לעדות כל קצין שיכול היה להסביר מדוע ניתנה הוראת ההתפזרות הפתאומית להפגנה, ומדוע לא ניתנה למפגינים שהות סבירה לפנות את המקום: מרגע ההחלטה כי מדובר בהפגנה בלתי חוקית וההוראה לפזרה, לא עברו ולו שתי דקות (!). למרות זאת, התפנו המפגינים ותוך דקות ספורות היה האזור ריק ממפגינים", הוא מוסיף.
בנוגע לטענת הגנה מן הצדק אומר דרויאן: "על-אף חיוב מפורש בסעיף 22(ד) להנחיית היו"מ הנ"ל, לא פירטה התביעה בכתב האישום את העובדות שמהן נבע החשש הסביר להפרת השלום. נראה, שעד שלב אחרון בהליך לא הייתה מודעת התביעה כלל להנחיה זו, או שהתנכרה אליה כליל; החמור מכל, התביעה לא ידעה כלל שהאירוע תועד בהסרטה או (חס ושלום) העלימה ראיה זו במתכוון. הכנתו של כתב אישום מבלי שתהיה בפני התובע הראיה המרכזית, הינה התרשלות חמורה ביותר".
מכאן עובר דרויאן לאמירות כוללות: "קביעתו של מסד עובדתי ללא ראיה מרכזית, העלמת הראיה המרכזית לאורך זמן כה רב, הסירוב העקשני להסיק את המחויב בהסקה מהראיה המרכזית, ההתעלמות מהנחיות הפסיקה באשר לדרך הראויה להפעלת סעיף ההתקהלות האסורה, ההתעלמות מהנחיית היו"מ, ועוד - כל אלה מעוררים שאלות קשות.
"למרבה הצער, שגיאות אלו אינן חריגות בהתנהלות התביעה בסוג תיקים זה. פעם אחר פעם, מוגשים כתבי אישום נגד נאשמים, המזוכים סוף דבר, בשל שגיאות דומות של התביעה, בין עובדתיות ובין משפטיות, ללא כל סימן להפקת לקחים.
"...שוב ושוב חוזרת אפוא התופעה של הגשת כתבי אישום נגד מפגינים, כשהטענות העובדתיות מופרכות בהסרטה משטרתית או אחרת, והבסיס המשפטי רעוע במיוחד בשל התעלמות מוחלטת או כמעט-מוחלטת מהאיזון הראוי בין הערכים, שהוכתב בפסיקה".
