יום שישי, יום המשחק, 11:00 בבוקר. שחקני מכבי תל אביב יורדים מהאוטובוס בכניסה לאולם "השלום והאחווה" בדרך לאימון אחרון. האווירה דרוכה, אך מחויכת. המנהל גור שלף שואל את שון ג'יימס: "שון, להכין לך את החיתול שלך לערב?", השניים צוחקים. הסנטר של מכבי שוב הגיע באותו ערב לעבודה, כרגיל, עם 10 ריבאונדים, 4 חסימות ו-9 נקודות. מדהים.
מכבי ת"א באימון קל אחרון לפני המשחק. דייויד בלאט מתרגל את התרגילים, כשלפתע ניק קיינר-מדלי טועה בחיתוך לסל, ומגיע מהכיוון הלא נכון. בלאט מחייך, מוחא לו כפיים, מעיר לו, ואומר: "לא נורא, בשביל זה אנחנו כאן, מתרגלים. בואו נעשה את זה שוב".
אחרי ההפסד של מכבי בדרבי היו הרבה עצבים בחדר ההלבשה של הצהובים, אבל נראה שבלאט שינה קצת גישה מאז. הוא מעודד, מוחא כפיים, שולח חיוכים. המסרים לשחקנים ברורים: "אנחנו ביחד בסיפור הזה". השחקנים מדברים על זה, מרגישים את זה, ואומרים: "קיבלנו בלאט מפויס יותר בסיבוב השני ביורוליג".
מי שהיה באותו אימון בוקר פשוט ראה הצגה של בלאט. המאמן שולט לחלוטין בכל מה שקורה על הפרקט, נמצא בחצי אחד וקולט ומתקן את השחקנים שנמצאים גם בחצי השני. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. בי"ס לכדורסל. אם היו שם מאמנים צעירים, הם היו צריכים פשוט לפתוח מחברות ולרשום.
בלאט מנוסה לא רק בכדורסל, אלא גם בפסיכולוגיה. פיקח וחד כתער. הכל מתוכנן, שום דבר לא מקרי. גם היחס שהתרכך לשחקנים, גם השימוש בתקשורת. כשהוא אומר שהוא מאמין שאפשר לקחת חמישה משחקים (צריך שישה) ולעבור לשלב הבא, הוא יודע שהשחקנים מקשיבים והאמונה מחלחלת. עוד תראו שבימים הקרובים המאמן הצהוב יהיה בשקט, יוריד ווליום, כי המשימה שלו עוד לא הושלמה. הוא צריך את השחקנים שלו דרוכים, מתוחים עד קצה גבול היכולת לעוד משחק אחד לפחות או שניים, ולכן לא ייצא בהצהרות אלא רק ימשיך להגיד שהקבוצה עשתה צעד קדימה, אבל לא יותר מכך. המאמן יוצא פרינסטון יודע שכמו שהוא ניצח 5 משחקים ברצף, וכמו שבשיקטאש הדהימה עם ניצחון מול סיינה, גם השחקנים שלו עלולים למעוד. והוא נמצא שם כדי לדאוג שזה לא יקרה.
תראו מה ניצחונות גדולים עושים לאנשים. בסיום המשחק השחקנים ואנשי ההנהלה ירדו בצעקות של שמחה לכיוון חדר ההלבשה. דני פדרמן ודייויד בלאט, שלא תמיד משדרים על אותו גל, התחבקו ארוכות. באותו רגע כבר לא היה חשוב מי רצה את תומאס, למה החתימו את שרמאדיני מוקדם מדי ושבלאט התעקש על לוגאן. גם שמעון מזרחי, שהזיל דמעה בסיום, התחבק עם המאמן והיו"ר שוב אמר לשחקנים בחדר ההלבשה שהם ממשיכים להחזיר לו את חוב ההפסד בדרבי, כפי שאמר גם אחרי הניצחון על חימקי.
ההצלחה של מכבי ת"א בסיבוב השני בלתי נתפשת, גם אם בסופו של דבר התרחישים הגרועים מבחינת הצהובים יקרו והיא לא תעלה. הסנטר שלה, שון ג'יימס, ששכרו מוערך ב-380 אלף דולר, הוא כיום בין 3 הסנטרים הדומינטיים ביותר ביורוליג. המחליף שלו, דארקו פלאניניץ', משתכר 70 אלף דולרים. דייויד לוגאן, ריקי היקמן ודווין סמית' משתכרים ביחד כחצי ממשכורתו של ואסיליס ספאנוליס. אמר פעם מישהו חכם שכסף לא משחק על המגרש, וצדק.
הרוצח השקט
"דווין סמית' הוא אחד השחקנים הכי גדולים שאימנתי", אמר בלאט אחרי המשחק. האמריקני הוא ללא ספק המנהיג השקט של מכבי ת"א. בכל ההתנהלות שלו על הפרקט ומחוצה לו, בהגנה ובהתקפה, פשוט קלאסה. בשדה התעופה אחרי המשחק הוא היה כרגיל רגוע. כשנשאל אם הוא מתרגש מהשלשה הגדולה שקלע בסוף שעון, שסגרה בעצם את המשחק, השיב בקריצה: "האמת שאני רעב והתרגשתי לאכול את ההמבורגר שהזמנתי ואת שקית הצ'יפס, אבל התאכזבתי כי אין מספיק מלח. על זה אני חושב כרגע". אולי זה סוד כוחה של מכבי ת"א. היא לא יוצאת משיווי משקל גם אחרי 5-2 בסיבוב הראשון, וגם אחרי 0-5 בסיבוב השני. גם אחרי הפסד בדרבי ומפלה מול נתניה אחריו. לא משנה מה קורה, הצהובים ממשיכים קדימה.
איזהו עשיר, השמח בחלקו
מילה אחרונה על דורון פרקינס. קבענו לראיון וקצת זרקנו לסל ביחד עוד לפני שהמצלמה התחילה לעבוד. אין ספק שהגארד האמריקני סובל מחוסר בטחון, וספק אם יחזור להיות השחקן שהיה במכבי וכאן יש מוסר השכל. 3 שבועות לפני שנפצע הוצע לפרקינס חוזה ל-3 שנים במכבי (כמובן עם אפשרויות יציאה) על סך כ-600 אלף דולרים נטו לעונה. הוא סרב, וזה לגיטימי מבחינתו מאחר שהיה בתקופת שיא ורצה לחכות לסיום העונה ולבדוק אופציות.
לאחר מכן הגיעה הפציעה והוא שיחק כמה משחקים בקאנטו לאחר שהשתקם. מכבי הציעה לו חוזה חדש על סך 400 אלף דולרים נטו. מומחי כדורסל יגידו שמדובר בהצעה נדיבה עבור שחקן שכמה חודשים קודם רוסקה לו הברך ועבר שיקום ארוך לאחר הניתוח. פרקינס שוב סרב ודרש מיליון דולר. העסקה לא יצאה לפועל.
מאז הוא עבר בדונייצק האוקראינית, בפושאן ליונס הסינית וב-13 בינואר חתם באולימפיאקוס בחוזה לכמה חודשים בסכום נמוך, ועיניכם ראו את מצבו המקצועי. לפעמים כדאי לא להיות חמדן, לקחת את מה שנותנים לך ולהשתקם בסביבה עוטפת ומוכרת. עכשיו, זה אולי כבר מאוחר מדי.
