אם יש דבר שהפלייאוף מלמד אותנו (שוב) זה שאין דבר חשוב יותר מהקבוצה. השלם תמיד גדול מסך חלקיו. אין I במילה Team. כל הקלישאות תקפות. אם אתה לא מסתגל ומבין את זה, אתה עף, וזה לא משנה כמה כוכבים יש לך. כאשר אותם כוכבים סופרים לעצמם את כמות הזריקות והנקודות, סימן שמשהו לא בסדר בקבוצה שלך; כשבכל ערב נתון כל אחד יכול לקלוע 2 נקודות או 20 - אתה בדרך הנכונה.
ביל סימונס, העיתונאי האמריקני שהפך לגורו של כל מי שעוקב אחרי הספורט אצל הדוד סם, כתב בספר (המצוין) שלו על מפגש אקראי שהיה לו עם אייזיאה תומאס בבריכה של מלון בלאס וגאס. אחרי שיחה קצרה, סימונס למד מהרכז האגדי של דטרויט (והג'נרל מנג'ר הנוראי של ניו יורק לשעבר) מהו "הסוד". הדבר הזה שהופך קבוצה טובה למצויינת, שגורם לחבורה של 5 שחקנים להתעלות מעל כל השאר.
"הסוד של הכדורסל", הוא אמר, "הוא שכדורסל הוא לא העניין". אייזיאה הסביר שהשחקנים של הפיסטונס בתקופת ה"באד בויז", זאת שהדהימה את כולם בסוף שנות ה-80 עם שתי אליפויות, לא התעסקו בסטטיסטיקות או בחוזים שמנים. כל מה שהוא וחבריו רצו זה לנצח, ביחד, ולעשות את הכל לטובת הקבוצה בדרך לשם. כולם ידעו מה התפקיד שלהם, ובאף שלב לא היית יכול לדעת מי השחקן הכי טוב בקבוצה. כי לא היה כזה.
אנחנו אוהבים לפאר את הכוכבים. בכל פעם שהסופרסטאר עושה מהלך טוב, השדרים מזנקים מהכיסא ומנתחים את הפעולה ב-100 דרכים שונות, מתלהבים מכל אלמנט שרירותי בה. אנחנו מתעקשים להדביק מספר נקודות לשמו של המצטיין במשחק, ממהרים לחפש פרצוף מוכר כדי להעצים את תחושת הגדולה של המשחק. והכל קשקוש. זה מה שכל כך נהדר בסוד, בקבוצות כמו דטרויט של הבאד בויז או זו מ-2004. בקבוצות ספרס שלקחו 4 אליפויות מאז 1999 או זו שהביסה את ממפיס ב-22 הפרש הלילה למרות שדאנקן וג'ינובילי קלעו 14 נקודות בלבד ביחד.
כל ארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים מבינות את הסוד בצורה כזו או אחרת. לברון ובוש ויתרו על כסף כדי להצטרף לווייד וליצור אימפריה. פופוביץ' והשלישייה שלו עושים את זה כבר יותר מעשור. אינדיאנה וממפיס מסתמכות על ההגנה הקבוצתית ובכל משחק מקבלות תרומה קריטית מאקס פקטורים.
זה לא במקרה קורה בקבוצות הללו בדיוק. סן אנטוניו, אינדי וממפיס הן ערים קטנות במונחי כסף. השוק שלהן, כלומר פוטנציאל הרווח ממכירת כרטיסים, פרסומות וכדומה, הוא קטן ביחס לערים כמו ניו יורק ולוס אנג'לס. זה אומר שכוכבים גדולים לא מגיעים לשם על דעת עצמם. זה גם אומר שכדי להצליח, חייבים להיצמד לסוד. לבנות תלכיד של שחקנים נטולי אגו, שלא פוגעים בקבוצה כדי לרפד את הנתונים האישיים שלהם.
כמובן, שמיאמי היא היוצאת מהכלל. אי אפשר להגיד שמיאמי היא שוק גדול במיוחד, אבל סגנון החיים הוא זה שגרם ללברון לקחת את הכשרונות שלו לסאות' ביץ'. אבל הוא לא עשה את זה על חשבון הסוד. מרגע שלברון, ווייד ובוש החליטו לשתף פעולה, שחקנים שמתאימים בצורה מושלמת למודל של הסוד נהרו לדפוק על הדלתות של ההיט. וזה היתרון שיש למיאמי על פני המתחרות שלה.
כאשר כל 4 הקבוצות פועלות לפי הסוד, משהו צריך להבדיל ביניהן. ובשורה התחתונה, למיאמי יש פשוט יותר מדי כשרון ואיכויות, וביחד עם הסוד זה שילוב קטלני.
