שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, אורנה לוי, חייבה לאחרונה (יום ו', 24.10.03) את אל-על ורשות שדות התעופה לפצות נוסע שמזוודתו נגנבה ממסוע המזוודות בנמל התעופה בן גוריון.
בדצמבר 2001 הגיע התובע, יוחאי שניידר, לנתב"ג, בטיסת אל-על מניו יורק.
לאחר הנחיתה פנה שניידר למסוע הכבודה כדי לקחת את מזוודותיו. הוא הצליח לאסוף 2 מהן, אך בשל עומס כבד ששרר סביב המסוע, לא הצליח ללקט את המזוודה השלישית.
כשהשלים המסוע סיבוב שלם, נעלמה המזוודה כאילו בלעה אותה האדמה.
כעבור ימים נמצאה המזוודה בבני ברק, כשהיא קרועה ומרוקנת מתכולתה - מוצרי חשמל וטואלט בשווי של כ-6,000 ש"ח, לטענת שניידר.
לטענת שניידר, הוא פרסם מודעה בעיתונות בה הובטח פרס כספי למוצא הישר, אך לשווא. כשפנה לאל-על בדרישה לקבל פיצוי, הציעה לו החברה פיצוי של 100 דולר, בהתאם לאמנת ורשה הקובעת כי אובדן של מטען לא מבוטח מזכה את הנוסע בסכום השווה כיום ל-107 ש"ח לכל קילוגרם מטען.
אל-על טענה, כי הפיצוי שהוצע לשניידר היה "לפנים משורת הדין", היות שהיא נקטה את מלוא הצעדים הדרושים לשמור על המטען. עוד טענה החברה, כי בשעת הגניבה לא היתה עוד המזוודה בשליטתה.
שניידר לא התעצל, ותבע את אל-על ואת רשות שדות התעופה בשל אובדן המזוודה ועלות פרסום המודעה בעיתונות, כ-13 אלף ש"ח בסך הכל.
השופטת לוי דחתה את טענת אל-על לפיה בזמן הגניבה יצאה כבר המזוודה משליטתה, ולכן היא אינה אחראית לנזק שנגרם לשניידר.
"אני מקבלת את גרסת התובע ועדותו", קבעה לוי, "כי המזוודה נעלמה בעת שהיתה על המסוע, כי לאחר שלא הצליח לקחתה בעת שהיתה בסיבוב הראשון של המסוע - היא נעלמה וכי לא ידוע לו באיזה שלב ואיך בדיוק נעלמה. זוהי גרסה שניתנה על-ידי התובע באופן מיידי לאחר הארוע ובכל הזדמנות לאחר מכן, ולאחר ששמעתי את עדות התובע אני מוצאת אותה מהימנה.
לדעת לוי, גניבת המזוודה בוצעה תוך כדי ההובלה האווירית וכשהיתה בהשגחת המוביל - חברת אל-על.
"ניתן לומר, לדעתי, כי האמנה (אמנת ורשה; ר.כ.) באה להטיל על המוביל אחריות לגבי כל הסיכונים האופיינים לתובלה אווירית. כיוון שאחריות המוביל מוגבלת בסכומה, כמתואר לעיל, ובמסגרת האיזון הנדרש בהתאם למגמות היסוד, נראה לי כי יש לפרש את סעיף 18 הנ"ל, המגדיר את תקופת הזמן שבה אחראי המוביל - פירוש מרחיב לטובת הנוסע.
'תוך כדי הובלה' ו'בהשגחתו של המוביל', יפורשו, אם כן, באופן שיכלול את כל תקופת הזמן בה עדיין חשוף הנוסע לסיכונים שנובעים מההובלה האווירית, וזאת באופן מרחיב. כך, כל עוד לא קיבל בפועל את כבודתו לחזקתו, שליטתו והחזקתו המלאה, חזרה מההובלה - לא פגה אחריות המוביל על פי האמנה. חוזה ההובלה עדיין לא הסתיים", קבעה לוי.
עוד נקבע, כי אל-על לא נקטה בכל האמצעים הדרושים לשמירה על המטען, ולכן היא אינה פטורה מאחריותה לפי האמנה. לפיכך, חייבה לוי את החברה לשלם לשניידר את הסכום הקבוע באמנה לכל קילוגרם מטען, לפי אומדן של 7 קילוגרם, ובסך הכל 749 ש"ח.
לוי דחתה את טענת רשות שדות התעופה לפיה הרשות היא "סוכן או מורשה" של אל על, ולכן האחריות המוטלת עליה לא יכולה להיות גדולה מזו המוטלת על חברת אל-על.
לוי קבעה עוד, כי לרשות שדות התעופה "חובת זהירות מושגית" כלפי הנוסעים העוברים בנתב"ג ומטענם, ו"חובת זהירות קונקרטית" בעניינו של שניידר.
"הרשות היא זו המופקדת, בין יתר תפקידיה, על קליטת כבודת הנוסעים הנכנסים לשדה התעופה, פריקתה, העברתה למסועים ועל תפעול המסועים. בשלבים אלו הכבודה נמצאת תחת פיקוחה ואחריותה. חוק רשות שדות התעופה מונה בין תפקידיה את החובה לנקוט אמצעים לבטחון הטובין שבשדות התעופה. נראה לי, כי לא יכול להיות ספק כי הרשות, הן כמי שמופקדת על מתן שירות לציבור והן כמחזיק מקרקעין שבתוכם מתרחשת פעילות ציבורית שוקקת, חבה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הנוסעים הממתינים בשדה התעופה לכבודתם", קבעה לוי.
"בחינת שאלת קיום חובת זהירות קונקרטית של רשות שדות התעופה, במקרה זה, בו מזוודתו של התובע נעלמה מהמסוע, במיוחד בנסיבות בהן קיימות צפיפות והתקהלות סביב המסוע, תוביל למסקנה כי חובה כזו קיימת. הרשות היא בעלת השליטה והפיקוח במקום.
בהתחשב במהות היחסים בין אל-על ושניידר, יכול היה שניידר להסתמך, באופן סביר, על כך שהרשות תנקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחון מטענו מפני עבריינים.
לשניידר עצמו, כפי שהסביר, לא היתה אפשרות לפקח על מטענו בנסיבות אלו, ומטענו היה חשוף להתערבות גורם עברייני. בהתאם לכלל נסיבות העניין ניתן לקבוע, כי ארוע של גניבת מזודה ממסוע, אשר סביבו עומד ציבור רב של אנשים, הוא ארוע שהיה ניתן לצפיה טכנית, ואין מקום לומר כי כשאלה של מדיניות משפטית פטורה הרשות מנקיטת אמצעי זהירות כלשהם, למניעת פעילות עבריינית כזו".
אמצעי זהירות סבירים, כמו הצבת איש ביטחון בסמוך למסוע או הצבת מצלמות במקום, לא ננקטו. בכך, קבעה לוי, ביצעה הרשות מעשה רשלנות כלפי שניידר, שאינו תלוי במחדלה של אל-על, ולפיכך עליה לפצותו בסכום של 4,071 ש"ח.
היות ששניידר לא צירף קבלות לתביעתו, נפסק לו סכום של 85% מערך הציוד שלטענתו הכילה המזוודה, בסך הכל 4,820 ש"ח, מתוכו תשלם רשות שדות התעופה 4,071 ש"ח. כמו כן תשלם אל-על לשניידר 350 ש"ח, והרשות תשלם 650 ש"ח, כהוצאות משפט.
(תק 13026/02 יוחאי שניידר נ' אל-על ואח')
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
