הסכם הפשרה יביא לידי סיום את אחד מתיקי הפירוק המורכבים ביותר שבוצעו בחברה ציבורית בישראל: קווי אשראי הייתה חברת אם של אשכול חברות שמנה קרוב ל-100 חברות, כאשר חלק מהן היו חברות ציבוריות. פעילות קווי אשראי מומנה באמצעות מיליונים רבים של שקלים אשר גויסו מהציבור ומבנקים שונים. עיסוקה העיקרי של קווי אשראי היה מתן הלוואות בשוק האפור, אולם פעילותה חלשה גם על השקעות במיזמים וחברות שונות.

הליך הפירוק של החברות התחיל בשנת 1998 כאשר בעלי האג"ח של קווי אשראי הגישו בקשה לפירוק החברה. עו"ד יצחק מירון ורו"ח חיים-יואבי רבינוביץ מונו כמפרקים בשנת 1999. בשלב מאוחר יותר הם מונו גם כמפרקי חברת קווי אשראי לישראל (מרכז), חברה-בת של קווי אשראי, ומפרקי חברת קווי אשראי לישראל (א.ש.) - חברה נכדה.

המפרקים מונו כמפרקי חברת קווי אשראי והם החלו לחקור את נסיבות קריסתה, ואת היעלמות הכספים השונים שגויסו. בנוסף ניסו המפרקים לאתר כמה שיותר נכסים אותם יהיה ניתן לממש לצורך מילוי קופת החברה.

בפני המפרקים עמדו מכשולים רבים אשר הקשו על ביצוע משימות אלו. המכשולים המרכזיים היו היעדר כספים לנהל הליך פירוק מקופת החברה, חוסר שיתוף פעולה מצד עובדים ובעלי תפקידים בה, והיעדר מסמכים. היעדר המסמכים, נבע מכך שארכיב החברה הוצת על-ידי יד זדונית וכי מחשבי החברה "נעלמו".

המפרקים לא אמרו נואש, והחלו לבצע פעולות שנועדו לעמוד במטרות לשמם מונו. לשם כך במשך מספר שנים, בחנו המפרקים את עסקי אשכול החברות. עסקים אלו נוהלו ללא הפרדה בין החברות השונות, תוך שהעסקות שבוצעו היו מסובכות ביותר. המפרקים גם לא זכו לשיתוף פעולה מנושאי המשרה השונים של אשכול החברות.

יובל רן, מי שהיה הרוח החיה מאחורי אשכול החברות, ברח מישראל ולא ניתן היה לקבל ממנו מידע. כך, גם נושאי משרה נוספים נמלטו לחו"ל. אחרים שנשארו בארץ, לא עשו כל מאמץ לסייע והתחמקו ממסירת מידע. נחקרו עשרות נחקרים במסגרת למעלה ממאה חקירות שנערכו ונבחנו לעומק מאות ארגזים שכוללים אלפי קלסרים של מסמכים שונים של החברות. רק לאחר שהצוותים משני משרדי המפרקים השקיעו עשרות אלפי שעות בתיק, התחילה להצטייר בפני המפרקים תמונה לגבי מה שהתרחש בחברות. לשם הבנת העובדות נדרשה המומחיות המשותפת של משרד עורכי דין יחד עם משרד רואי חשבון.

התמונה הכוללת שהצטיירה, הייתה מטרידה מאד. פעילות אשכול החברות הייתה נגועה במעשי מרמה ועסקות בעלי עניין שונות. מי שהיה מקורב לבעלי השליטה, זכה להטבות מרחיקות לכת.

המפרקים ביקשו לנהל הליכים כנגד אותם גורמים המעורבים במעשים הפסולים בדרך של בקשה למתן הוראות. אך עקב המורכבות של המסכת העובדתית, נקבע כי עליהם לנהל תביעה רגילה בבית המשפט. על-מנת לנהל הליך תביעה, היה על המפרקים לגייס אגרת בית משפט, אך כאמור קופת הפירוק הייתה דלה מאד. הנושים לא רצו לשלם כספים עבור אגרת בית המשפט ולסייע להגשת התביעה שכן לא האמינו בסיכויי התביעה. בהתחשב בקשיים שעמדו בפני המפרקים, רק הסכמת פרקליטות המדינה לדחייה חלקית של תשלום האגרה, איפשרה את בירור האמת.

כאמור, עובדתית, הפרשיות שהמפרקים גילו היו מורכבות מאוד. סיבה אחת למורכבות הפרשיות הינה ההיבטים העסקיים והכלכליים של העסקות והדרך שבה נערכו העסקות. סיבה נוספת למורכבות, נבעה מהקשרים הרבים שבין הדמויות השונות שהסתובבו בקווי אשראי. הדבר חייב ניהול תביעה אחת שטומנת בחובה פרשיות רבות.

ב-19 בפברואר 2004 נעתר בית המשפט הנכבד לבקשת המפרקים לנהל תביעה מאוחדת כנגד נתבעים רבים. לאחר שקבע כי "עיינתי בתגובת המפרקים אשר עשו מלאכה מפורטת ומ מיקה... אין לי אלא להסכים עם המפרקים כי נסיבותיו של המקרה מורכבות וסבוכות". בדיעבד התברר כי ההליך היה אף מורכב, מסובך וממושך יותר מאשר ציפו המפרקים.

ב-1 בספטמבר 2004 הוגשה התובענה נגד 42 נתבעים שונים במסגרת. ביחד עם הגשתה, הוגשה גם בקשה לבית המשפט לפטור את המפרקים מתשלום אגרת בית המשפט. התובענה נסובה על למעלה מתריסר פרשיות שונות אשר מערבות מרמה ומעשים פסולים, כאשר אחת המרכזיות שבהן הייתה "פרשיית הנפט", במסגרתה, לאחר שהצליחה קווי אשראי להשתלט על אשכול חברות נפט, העבירה את האחזקות לחברות שבשליטת קבוצת חיים צוף וקובי מימון וקבוצת לבנת.

בשלב מסוים, לאחר אינספור עיכובים ובקשות רשות ערעור שונות, המפרקים קיבלו סיוע ומידע נוסף מיובל רן שניהל את החברה בשנות המשבר ובשנת שנת 2011 החלו מגעים רציניים יותר בין המפרקים לחלק מהנתבעים לצורך פשרה בפרשיות השונות. אך גם ניסיונות אלו לא רקמו עור וגידים לאור הפער בין הצדדים.

רן מסר מידע בנוגע לעסקה של מכירת השליטה בקבוצת בקבוצת אקויטל, המחזיקה בשליטה בחברת חיפושי הגז ישראמקו. בתביעה המתוקנת שהגישו המפרקים נטען כי מהמידע שרן מסר עולה כי חלק מהנתבעים שילמו לבעלי השליטה בקווי אשראי כספים בלתי מדווחים. לדברי רן, שילמה קבוצת לבנת לרן ולמנהלים נופסים סכום של 3 מיליון דולר, כאשר סכום נוסף בהיקף זהה שולם על-ידי מימון וצוף. הסכומים שולמו במטרה שבעלי השליטה ידאגו שהחברות הציבוריות שבניהולם יאשרו את העסקות.

בשלב מאוחר יותר ניצבו המפרקים לפתע בפני בעיה ממקור לא צפוי, שכן אז התגלה, כי ביוזמת מספר מחזיקי אג"ח, נתמנתה נציגות לבעלי האג"ח. נציגות זו ניהלה מאחורי גבם של המפרקים משא-ומתן עם חלק מהנתבעים והגיעה עימם להסכם פשרה, מאחורי גבם. הפעולה חיבלה קשות בעבודת המפרקים. למפרקים הסתבר כי נציגות בעלי האג"ח הסכימה ביודעין להתפשר בסכומים נמוכים בהרבה מהסכומים שהמפרקים דרשו מהנתבעים כתנאי לפשרה. לאחר שבית המשפט לא אישר את הסדר הנושים, חזרה התובענה להתנהל.

עם דחיית הסדר הנושים המוצע, הבינו חלק מן הנתבעים כי לא יהיה להם מפלט מלנהל את המו"מ לפשרה מול המפרקים. כך גם הם עשו. ברם, את הנזק שעשתה נציגות בעלי האג"ח ניתן היה לתקן רק באופן חלקי. המפרקים ואותם נתבעים ניהלו את המו"מ, ולאחר שלא הצליחו להגיע להסכמה בכל המחלוקות, העבירו את המו"מ לגישורו של השופט (בדימוס) משה גל.

להבדיל מסכום הפשרה שמחזיקי האג"ח ונושים אחרים ניסו לכפות על המפרקים (סכום, שככל הנראה היה כרוך בתשלום של סך של כ-6,000,000 שקל בגין אגרת בית המשפט), בפשרה הנוכחית - לאור השגת ההסכם בהליך גישור – יתבקש בית המשפט של התובענה לפטור את הצדדים מתשלום האגרה. יתרון נוסף של הסכם הפשרה הוא בכך שאינו סותם את הגולל על התובענה. ראשית, בנק דיסקונט בחר שלא להצטרף להסכם הפשרה. פירוש הדבר כי למעשה, נותר נתבע בעל יכולת כלכלית להיפרע ממנו – נתבע אשר לו מעורבות בפרשיית הנפט.

המפרקים טוענים כי המעשים המיוחסים לבנק דיסקונט הינם חמורים מאד וכי ככל נראה יצליחו בתביעתם כנגדו, כאשר אז תוכל קופת הפירוק לזכות בסכומים מהותיים נוספים.

סכום הפשרה, יש לציין, גבוה פי 300 מסכום הפשרה שהציע למפרקים עו"ד פיני רובין, המייצג את קובי מימון, לפני מספר שנים.