"ההנהלה איבדה כל רסן"

השתתפות מרשימה נרשמה אתמול בצהריים (יום ג', 4.3.14) בבית-סוקולוב שבתל אביב-יפו, במפגן הסולידריות שקיימה קהילת התקשורת הישראלית עם עיתונאי קול-ישראל. למעלה מ-100 עיתונאים, מכלי תקשורת שונים, הגיעו כדי לחזק את ידם של עובדי רשת ב' ועמיתיהם ברשתות הרדיו האחרות של קול-ישראל. כמה מהבאים לכינוס עבדו בעבר בקול-ישראל ושמרו למקום אמונים. אחרים מתחרים ברדיו הציבורי כבר עשרות שנים, או שמעולם לא ישבו מאחורי מיקרופון ברדיו. כולם הגיעו כדי להפגין נוכחות ותמיכה בעובדי קול-ישראל, לקראת השינויים שצפויה להביא עליהם ועדת לנדס לבחינת השידור הציבורי בישראל.

בזה אחרי זה עלו לבמה אנשי תקשורת בולטים וקראו למקבלי ההחלטות לשמור על קול-ישראל ולהעניק לעיתונאים שעובדים ברדיו הציבורי את החופש לבצע את עבודתם כראוי. המסר העיקרי שעלה ביקש להפריד בין ערוץ 1 לרשתות קול-ישראל. על-פי הדוברים בכנס, בעוד שהטלוויזיה הישראלית נעשתה למקום רקוב מן היסוד שיש טעם לחסלו ולפתוח תחליף במקומו, רשתות הרדיו של קול-ישראל מתפקדות, גם אם תחת מגבלות וקשיים משמעותיים, ובמקום לסגור גם אותן, יהיה קל, יעיל ומוצלח הרבה יותר לשחרר אותם מכבליהן ולאפשר לעיתונאים שעובדים שם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.

אילנה דיין ציטטה מדברי העיתונאי האמריקני אד מורו והזהירה כי "במקום שבו כוחנות פוליטית פוגשת פחד לא יכולה לפרוח עיתונות חופשית"; עודד בן-עמי טען כי היום ממנים ברשות השידור מנהלים רק לפי "אורך הלשון" וקרא לפוליטיקאים: "תעיפו את הידיים והרגליים שלכם מרשות השידור"; גל גבאי השוותה בין פוליטיקאי שמרים ידו על השידור הציבורי לאדם שמרים יד על ילדיו; חיים זיסוביץ' דימה את לוח התוכניות של קול-ישראל לקופסת ממתקים שההנהלה נוטלת ממנה בונבון כל אימת שמתחשק לה; שלום קיטל ציטט "פתגם פולני עתיק", כדבריו, שלפיו גם כשנמצאים על רצפת המרתף אפשר לשמוע את הדפיקות מלמטה, והזהיר מפני כניעה ללחצים פוליטיים; רבקה מיכאלי השוותה את הכינוס למען קול-ישראל למסע הלוויה שנערך לכבודו של עיתונאי ותיק וביקשה לכבד את המנוח.

איציק יושע, מחברי ועד העיתונאים של קול-ישראל בתל אביב, סיפר כיצד הודח מעמדת השידור כמה דקות לפני תחילת תוכנית שהיה אמור להגיש, וטען כי חטאו היחיד היה חברותו בוועד העיתונאים. יושע תיאר את חברי ההנהלה הנוכחית בקול-ישראל כאנשים "שאיבדו כל רסן מוסרי, מקצועי ואנושי".

"די להתעללות בעיתונאי הרדיו בשידור הציבורי", קרא ואמר כי הגיע הזמן לנהל "קרב על הזכות של הרדיו הציבורי לחיות בסביבה נקייה מפוליטיקה, נקייה משליחים נאמנים של פוליטיקאים ציניים ודורסניים, רדיו נקי מהנהלות ומזרעות ארוכות שכוחן היחיד הוא כוח הזרוע, אנשים בלי שום מחויבות לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל".

"בשבועות האחרונים נושבת רוח מאוד נדירה בקול-ישראל", הוסיף יושע, "עיתונאי הרדיו התגייסו בעשרותיהם, נחושים להגן על זכותנו וזכותם להמשיך לקבל רדיו ציבורי משובח. מי כמוכם יודע שהתארגנות כזו במקצוע שכל כולו קידוש עבודת היחיד אומרת הכל".

לכאורה, אין בכל המלים היפות והפחות יפות שנאמרו היום בבית-סוקולוב כדי לשנות כהוא זה את עתיד השידור הציבורי. בסך-הכל הצהרות מילוליות, בלא כל מנוף של ממש. אולם אסור לזלזל בעוצמתה של סולידריות. כאשר היא מבצבצת בלבבות העיתונאים, יכולים להתרחש שינויים גדולים.

בפעם הקודמת שעיתונאי ישראל התקבצו ובאו ל"כנס חרום" מתוך דאגה לעתיד התקשורת, לפני שנתיים וחצי בסינמטק תל אביב, לא עמדה לנגד עיניהם מטרה ברורה, אולם באירוע ההוא נזרע הזרע שהפך כעבור כמה חודשים לארגון העיתונאים בישראל. לעובדי קול-ישראל יש ארגוני עובדים שמייצגים אותם, אולם כדי שאלה יוכלו לעמוד איתן מול הלחצים שבדרך, הם זקוקים לאמונה של חבריהם ולתמיכה של עמיתיהם.