בחקירתו באוגוסט 2011, הציגו החוקרים ליורם דנציגר מכתב ששיגר לשלומי לחיאני באפריל 2003, לקראת פגישתם למחרת, בו כתב: "מצ"ב פירוט שעות עבודתנו (לחיוב) בענייני אלשב לתקופה שבין 23.20.02 לבין מועד מכתבי זה". במכתב זה נמנו כל השעות שהושקעו בענייני אלשב, והחוקרים טענו שהייתה זו דרישת תשלום עליה ויתר דנציגר לבסוף.

דנציגר דחה בתוקף הנחה זו. לדבריו, היה זה עידכון בלבד, והמונח "לחיוב" שונה מהמונח "לעבודה" שהוא הקובע לגבי שכר הטירחה; להפך: הוא מתייחס לשעות שבגינן הלקוח אינו מחויב. החוקרים חזרו על השאלה, ודנציגר השיב: "מצער אותי העניין שלא הצלחתי להסביר את ההבדל. כשאני דורש שכר טירחה מלקוח, אני דורש אותו רק באחת משתי דרכים: או שליחת מכתב שבו אני אומר לו לשלם כך וכך, או כאפשרות שנייה אני מוציא חשבון עסקה. אין במכתב שהוצג לי לא דרישת תשלום ולא בקשת תשלום ולכן אין לקרוא לתוכו את מה שאין בו".

כאשר המשיכו החוקרים ללחוץ, הגיב דנציגר: "הרי יש בידכם את כל הנהלת החשבונות של המשרד. הייתי שמח אם במקום לבנות תיאוריות, תוציאו את חשבון העסקה או את מכתב הדרישה שבו אני דורש מלחיאני כסף עבור השעות שמוזכרות במכתב הדיווח, שהוא כאמור דיווח בלבד. אבל אין חשבון עסקה כזה ואין מכתב חיוב, היות שלא דרשתי ממנו ולא סיכמתי ולא קיבלתי ממנו שום דבר על השעות האלה. לא דרשתי לא לפני הפגישה ולא אחרי הפגישה".


"יש דבר ראשון את המציאות"


רק לאחר דקות ארוכות נוספות באותו נושא, דומה שדנציגר איבד מעט את סבלנותו: "אני מבקש להפסיק לשאול אותי בעניין הזה. אני רוצה להגיד: אפשר לבנות תיאוריות כמה שרוצים. אפשר תמיד לעשות את זה, אך יש דבר ראשון את המציאות שמגובה בסממנים חיצוניים. המציאות היא שעשיתי איתו הסכם שכר טירחה גלובלי, שבעקבות הסיכום הזה יצא חוץ ממכתב חשבון העסקה, כעבור עשרה ימים בערך, חשבון עסקה. זאת המציאות. מכאן אתם מתחילים עם תיאוריות". אם התיאוריה אינה מגובה במסמכים, הוסיף, חסר בה משהו.

באותו מכתב הפנה דנציגר את תשומת ליבו של לחיאני לחוב בסך 68,248 שקל של חברת צהוב. חברה זו לא יכלה לשלם, הסביר לחוקרים, משום שלא היה לה כסף והזרמות הבעלים שימשו לתשלום משכורות ולרכישת חומרי גלם. "לחיאני אמר לי ביותר מאשר הזדמנות אחת שהחברה לא מסוגלת לשלם את התחייבויותיה, לרבות שכר טירחה למשרדנו, למרות שהוא הביע תקווה שבעתיד יתאפשר הדבר". הוא הוסיף: "אני כמעט בכל פגישה על הנושא הזה אומר ללחיאני שיש להם חובות פתוחים. הוגשו להם כ-15 מכתבים שבהם יש דרישות לפרעון חובות של הלקוח".

החוקרים טענו, שדרישות אלו פסקו בדיוק כאשר נבחר לחיאני לראשות העיר, אך דנציגר דחה כל קשר בין הדברים. הוא אמר, כי הגיע למסקנה שלא יוכל לגבות את חובותיה של חברת צהוב, והוא הגיע למסקנה שעדיף לו לפנות בעל-פה ללחיאני ולשותפים שנכנסו אז לחברה.

"אין קשר כלשהו בין ביטול חשבונות עסקה לבין אי-הצלחת גביית חשבונות עסקה שיצאו לצהוב בעבר, לבין התמנותו של לחיאני להיות ראש עיר. אין קשר. לפני שהיה ראש עיר הוא לא שילם, כשהיה ראש עיר הוא לא שילם, וגם אחרי שיסיים כהונתו אני מניח שלא ישלם את חובות העבר שלא הצלחתי לגבות. ואולם, אילו נשארתי עורך דין במשרד, לא הייתי מבטל חשבונות עסקה אלה והייתי מוצא הזדמנות לגבות ממנו".


"הייתי במצב רוח לא טוב"


החוקרים חזרו אחורה, למכתב מאוגוסט 2001 ששלח לגיסו של לחיאני, אורן ניב, שהיה מבעלי המניות בצהוב, בו הביע דנציגר זעזוע מכך ששכר הטירחה לא שולם. "ככל שלחיאני מתקרב אל השררה, כך אתה 'מזדעזע' פחות ופחות, עד שאתה אפילו לא מבקש יותר תשלום", הטיחו בו. דנציגר הגיב:

"אני סבור שזה המכתב הראשון שבו השתמשתי במונח הזה וגם הפעם האחרונה שהשתמשתי במונח זה. אני בדרך כלל איש של אנדרסטייטמנט. אולי באוגוסט 2001 הייתי במצב רוח לא טוב במיוחד ולכן השתמשתי במילים אלו, גם מתוך תקווה שזה יזעזע את הנמען, אבל כמו שנוכחתי לא המכתב הזה ולא מכתבים בסגנון אחר גרמו לזעזוע כלשהו. אין קשר כלשהו בין הניסוח מכתב הזה לבין שלומי לחיאני או לבין המינוי של שלומי לחיאני לעירייה".

החוקרים תקפו חזיתית: ודאי חשבת שתוכל לקבל מלחיאני עבודות בעתיד, טענו. דנציגר השיב, שראשית - לא היה מקום לבקש מלחיאני שכר נוסף בגין ההסדר עם בנק איגוד, כפי שחזר ואמר. שנית, "אם היה קשר, הייתי לכאורה יכול לבוא אליו ב-2003 כשהתמנה לראש עיר, יכולתי לומר לו: שלומי, תן עבודה - והייתי מקבל עבודה. לא ביקשנו עבודה ולא קיבלנו עבודה במשך שנים, ורק באמצע 2005 אנחנו מקבלים משהו ראשון. הוא מבקש מאיתנו, זה נראה לו חשוב שאנחנו נצטרף לעניין [היכל התרבות]. אני לא ביקשתי ולא ראיתי שיש לזה קשר".

דנציגר הוסיף, כי הוא לא מכיר שום חוק האוסר על עו"ד לשרת את ראש העירייה בענייניו הפרטיים ובמקביל את העירייה, הוא לא מכיר שום תקנה האוסרת זאת, הוא לא מכיר שום נוהל של משרד הפנים האוסר זאת, והפסיקה לא אוסרת זאת. אלי יריב, איש האופוזיציה, יכול להתלונן על כך וזה בסדר גמור, "אבל זה לא יהפוך את מה שנעשה כאן למשהו לא בסדר".

לקראת סיום החקירה טענו החוקרים, כי מכתב של דנציגר מיולי 2006 מסר נתונים כוזבים על התקופה בה העניק שירותים ללחיאני. תשובתו של דנציגר: "לתזה הזאת אין כל שחר. אורך השאלה לא משנה את מה שהיה. לא עשיתי איתו יד אחת ולא הסתרתי כלום. צריך להיות עיוור כדי לקרוא דברים ברורים בצורה עקומה... מנסים לבנות תילי תילים של כלום מכלום".