חברות מהדרין ופרי-אור יחויבו להחזיר למדינה קרקעות שקיבלו לצורך נטיעת פרדסים, אם ישונה ייעודן של קרקעות אלו. כך קובע (5.6.14) שופט בית המשפט העליון,
אליקים רובינשטיין, בקבלו את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב.
מהדרין ופרי-אור חכרו קרקעות מן המדינה בשנות ה-50 של המאה ה-20 לצורך נטיעת פרדסים. החוזה עם מהדרין, משנת 1951, התבסס על מכתב משר האוצר דאז, אליעזר קפלן, ולפיו החכירה תהיה ל-49 שנים עם אפשרות הארכה לתקופה זהה ובאותם תנאים. מכתב זהה קיבלה פרי-אור מיורשו של קפלן, לוי אשכול, בשנת 1954.
ואולם, כאשר ביקשו החברות לחדש את החוזים, דרשה המדינה להוסיף סעיף לפיו יחויבו להחזיר לה - תמורת פיצוי - את הקרקעות עם ישונה ייעודן. דרישת המדינה התבססה על החלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל משנת 1965 ועל כך שזהו תנאי בחוזי החכירה החדשים. שתי החברות טענו, כי התחייבויותיהם של קפלן ואשכול בדבר הארכת החוזים באותם תנאים, מונעות מהמדינה להוסיף את ההתניה המבוקשת.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת החברות, אך רובינשטיין קיבל כאמור את ערעורה של המדינה. תחילה הוא קובע, בניגוד לעמדת המדינה, כי מכתביהם של קפלן ואשכול היו התחייבות שלטונית, ומעיר שאין זה מן הראוי שהמדינה תנסה להתנער מהם. ואולם, פרשנות תכליתית של המכתבים והחוזים מביאה את רובינשטיין למסקנה, כי בסוגיה המרכזית - הצדק עם המדינה. לדברי רובינשטיין, אין ספק שהצדדים כלל לא העלו על דעתם אפשרות של שינוי ייעוד הקרקעות, אך ברור שמטרתן של ההחכרות הייתה לחקלאות בלבד.
עוד הוא אומר, כי על מינהל מקרקעי ישראל לפעול כנאמן הציבור, וכי על מעשיו לעלות בקנה אחד עם עקרונות של צדק חלוקתי כפי שקבע בג"ץ. רובינשטיין מוסיף, כי רשות מינהלית אינה רשאית לחתום על חוזה המונע ממנה להפעיל את שיקול דעתה, וכי במקרה הנוכחי נאמר במפורש שניתן להתאים את החוזים לתנאי החכירה שיהיו נהוגים - ומכאן שאף לא הייתה כוונה שהמינהל לא יוכל להפעיל שיקול דעת בעת חידוש החוזים. לדעת רובינשטיין, יש לפרש את המצב המשפטי של החוזים ככזה המקנה למדינה גמישות, שכן איש לא יכול היה לצפות בשנות ה-50 כיצד ייראו פניה 49 שנים מאוחר יותר.
השופטים
ניל הנדל ודפנה ברק-ארז הסכימו עם רובינשטיין. המדינה יוצגה בידי עו"ד ל' פלד, את מהדרין ייצגו עוה"ד י' פישר ומ' סלע, ואת פרי-אור - עוה"ד א' אבני וא' שפירא בר-און.