העליון: המדינה אחראית לנזק שגרם אמל"ח

המדינה נושאת באחריות לנזק שגורם אמצעי לחימה, גם אם לא הוכח שהוא הופעל בידי גורם כלשהו מטעמה. כך קובע (יום ג', 24.6.14) בית המשפט העליון.

ביולי 1990 התפוצץ רימון רסס צה"לי מתוצרת תעש בכפר אידנא שבנפת חברון, בעת תהלוכה לרגל חג הקורבן. שלושה בני אדם נהרגו ורבים נפצעו. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע שהמדינה נושאת באחריות לאירוע, למרות שלא ידוע מי יידה את הרימון ומספרו הסידורי אבד, וחייב אותה לפצות את משפחות ההרוגים ואת הפצועים ב-355,000-42,000 שקל. המדינה ערערה על עצם חיובה ועל הסכומים, התובעים ערערו על הסכומים, והערעורים נדחו ברוב דעות.

במוקד הדיון עמד סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הקובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". המחלוקת בין השופטים הייתה בשאלה האם המדינה עמדה בנטל להוכיח שלא התרשלה. השופטים אסתר חיות וניל הנדל השיבו בשלילה על השאלה, בעוד השופט צבי זילברטל סבר שיש לקבל את הערעור.


הנהלים והיישום


לדברי חיות, אין מחלוקת שמדובר ברימון המצוי אך ורק בידי צה"ל, והוא הגיע לכפר או משום שחייל שכח אותו בשטח או משום שנגנב מאחד מבסיסי צה"ל. המדינה אומנם תיארה את הנהלים הקפדניים הקיימים לשמירה ולמעקב אחרי רימונים, אך לא הוכיחה שהם יושמו בפועל.

חיות סבורה, שגם שיקולי מדיניות מחייבים להטיל אחריות על המדינה. בהקשר זה היא אומרת בין היתר, כי הימנעות מהטלת אחריות עלולה להביא לאובדן ההרתעה מפני התרשלות, וכי מאחר שהציבור נהנה מהשימוש הלגיטימי שנעשה ברימונים - עליו לשאת באחריות במקרים בהם השימוש אינו כזה. עוד מציינת חיות, כי ברור שהנפגעים אינם נושאים באחריות כלשהי לזריקת הרימון, ויכולתה של המדינה למנוע את האירוע הייתה גבוהה בהרבה מזו שלהם.

הנדל הסכים כאמור עם חיות: "היה על המדינה להראות שהוראות אלו לא רק נכתבו - אלא אף יושמו בפועל, אך היא לא עשתה כן. לא הוכח שננקטו צעדים הלכה למעשה לאכיפת הנהלים. בקובעי זאת אינני מתעלם מכך שכתוצאה מפיצוץ הרימון - לא ניתן לזהות את פרטיו. די בנסיבות העניין כי המדינה תוכיח כשיטה שהקפידה על הנהלים ויישמה אותם". לדבריו, המדינה הייתה חייבת לצפות את האפשרות שמישהו יעשה שימוש קטלני ברימון אם זה יגיע לידיו, ולכן קיים קשר סיבתי בין התרשלותה בשמירה עליו לבין הנזק שגרם.

זילברטל סבר בדעת המיעוט, כי המדינה הוכיחה שהיא עשתה את הנדרש כדי למנוע מעבר של רימונים לידי מי שאינו מורשה להחזיק בהם. לדבריו, גם אם היה מוכח שהמדינה התרשלה, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, משום שנראה שיידוי הרימון היה מכוון נגד התהלוכה על-רקע סכסוך אלים שקדם לה, והמדינה לא הייתה יכולה לצפות שאירוע כזה יתרחש.

את המדינה ייצגה עו"ד מלי אומיד-ברגר, ואת הנפגעים - עו"ד עמוס גבעון.