המדינה אינה צריכה להביא ראיות מדוע היא מעניקה חסינות לעובדיה בתביעות אזרחיות נגדם ונוטלת על עצמה את האחריות לפיצוי בגין מעשיהם. כך קובע (יום ב', 11.8.14) בית המשפט העליון בהרכב מורחב בן שבעה שופטים. את פסק הדין המוביל כתבה השופטת אסתר חיות, אשר קבעה, כי המדינה לא צריכה להוכיח שהעובדים הנתבעים פעלו כדין במסגרת תפקידם.

במוקד הדיון עמד סעיף שנוסף בשנת 2005 לפקודת הנזיקין: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". השאלה המרכזית, מנסחת אותה חיות, הייתה "מהו האופן אשר בו ראוי לברר את היסוד הנפשי שליווה את מעשיו של העובד לצורך קביעת דבר קיומה או אי-קיומה של חסינות העומדת לעובד בתביעה אישית שהוגשה נגדו?".

באופן מעשי, השאלה היא האם על המדינה להציג ראיות לכך שעובד הציבור פעל במסגרת תפקידו, או שדי בהצהרה שלה על כך, ואם התובע סבור אחרת - עליו נטל הראיה. מכך גם נגזרה השאלה, כיצד יבדוק בית המשפט את הודעת החסינות אם התובע ייצא נגדה.

חיות פותחת באומרה, כי המחוקק קבע סדרי דין מיוחדים המאפשרים הודעת חסינות. לתובע לא נגרם כל נזק עקב כך, משום שתמיד יוכל להיפרע מן המדינה אם תביעתו תתקבל, בעוד הליך זה משחרר כבר מלכתחילה את עובד הציבור מניהול משפט בעצמו. השאלה היא, ממשיכה חיות, האם יש מקום לבירור עובדתי בדרך של הצגת ראיות לצורך הכרה בחסינות; על כך היא משיבה בשלילה.

"המחוקק [היה מוכן] להסתפק בהקשר זה בהחלטה מנהלית הקובעת כי התקיימו התנאים הקבועים בפקודה להכרה בחסינות העובד, בסוברו כי החלטה כזו - ככל שהיא עומדת בכללי המשפט המנהלי - די בה ואין צורך להוסיף עליה הליך משפטי אשר במסגרתו יצטרך בית המשפט לברר בראיות את דבר התקיימותם של תנאי החסינות", מנמקת חיות. "החלטת המדינה בדבר הכרה או אי-הכרה בחסינות היא על-פי טיבה החלטה מינהלית, וככזו היא כפופה לביקורת שיפוטית על-פי כללי המשפט המינהלי", דהיינו: האם היא סבירה - ולא האם בית המשפט היה נוהג אחרת.


ענייני פלקסר וגורדון


פסק הדין ניתן בשני ערעורים שעסקו בסוגיית חסינות עובדי מדינה בתביעות אזרחיות. את האחד הגיש אברהם פלקסר, שהיה חשב במשרד עורכי הדין נשיץ-ברנדס ונחשד שהדליף לעיתונאי יואב יצחק מסמכים שלימדו על העברות כספים של אדוארד סרוסי לנשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. פלקסר הגיש תביעה בסך 3.7 מיליון שקל נגד הקצינים שטיפלו בחקירה נגדו, המדינה הודיעה שהעניקה להם חסינות והעליון דחה את טענתו של פלקסר לפיה יש לקיים דיון ראיות לפני אישור ההודעה.

את השני הגישה היועצת המשפטית של עיריית נצרת עילית, עו"ד אולגה גורדון, לאחר שבתי משפט השלום והמחוזי בנצרת סירבו להעניק לה חסינות בתביעה נגדה. בית המשפט העליון קבע בעניינה, כי אין מקום לדחות על הסף את הודעת החסינות שהגישה המדינה והורה לשלום לדון מחדש בהודעה זו.

הנשיא אשר גרוניס, המשנה לנשיא מרים נאור והשופטים סלים ג'ובראן, ניל הנדל וחנן מלצר הסכימו עם חיות. השופט יצחק עמית הסתייג רק מנקודה אחת והביע את הדעה, כי יש להחיל את הביקורת השיפוטית על-פי כללי המשפט המינהלי גם לבחינת התקיימות תנאי החסינות של עובד הרשות הציבורית.

את גורדון ייצגה עו"ד טלי בן-סימון, את המדינה ייצגה עו"ד מיכל ברדנשטיין, את משפחת דוד ישי (התובעת את גורדון) ייצג עו"ד יהושע רובין, ואת עיריית נצרת עילית - עו"ד מורן ברדה-מלכה.