"טענות קלנר בערעור נטענו בפני הערכאה הדיונית, נבחנו ונדחו. קלנר מבקש, כי ערכאת הערעור תחזור ותבחן מחדש כל טענה עובדתית שנטענה בבית המשפט קמא. לא לשם כך נועד הליך הערעור. קלנר לא העלה ולו טענה משפטית אחת ולא הצביע על טעות ביישום הדין או הפסיקה, המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור". כך אומרת (יום א', 16.11.14) המדינה בתגובתה לערעורו של אביגדור קלנר בפרשת הולילנד.

לדברי המדינה, השופט דוד רוזן ביסס ממצאים מרשיעים נגד קלנר על עדותו של שמואל דכנר, רק כאשר נמצאו חיזוקים ראייתיים לעדותו, שדי בהן לבדן כדי לבסס את הרשעתו. היא מציינת, כי רוזן שם לב לידידות העמוקה בין דכנר לקלנר, נהג משנה זהירות בבחינת העדות וזיכה את קלנר בכל מקרה בו היה ספק קל שבקלים. "גם לו היה ממש בטענה בדבר חוסר מהימנות כללית של עד המדינה, הרי שדווקא בעניינו של קלנר, חברו הקרוב ביותר, לא היה לו מניע לשקר ולהעליל, אלא להפך", היא אומרת.


עוגן ראייתי עצמאי


המדינה מזכירה, "כי עוגן ראייתי כבד משקל במארג הראיות כנגד קלנר, מצוי בהודאתו במהלך חקירתו במשטרה, כי ידע על שיטותיו הפסולות של עד המדינה, וכי ידע על תשלומי השוחד מעד המדינה עצמו. בית משפט קמא קבע, כי הודיית קלנר ואמירותיו המפלילות הברורות בחקירת המשטרה, מהוות עוגן ראייתי עצמאי ותמיכה משמעותית לגרסת עד המדינה". ראיה משמעותית נוספת היא דבריו של מאיר רבין בשיחתו עם פרקליטיו של דכנר, כאשר ייחס לקלנר ביצוע עבירות חמורות.

מסכת ראיות נוספות הייתה התנהלותו של קלנר לאחר שהתגלע הסכסוך בין דכנר להלל צ'רני, כולל בקשותיו מאהוד אולמרט לגייס 500,000 דולר עבור דכנר. בערעורו, אומרת המדינה, חוזר קלנר על הטענות שכבר נדחו בידי רוזן ואין מקום להתערבות של בית המשפט העליון בקביעות העובדתיות שלו. "לא כך נוהג אדם, הטוען כי נרקמת עלילת שווא, וכל מבוקשו לדאוג שאולמרט לא ייפגע", היא טוענת.


שטרית: איסור אינו אישור


בעניינו של אורי שטרית אומרת המדינה, כי אין כל יסוד לטענתו לפיה בזמן אמת לא הבין שדכנר מבקש לשחד אותו, ולטענתו לפיה סבר שמותר לו לבצע עבודות עצמאיות עבור דכנר. הדרך בה תפס שטרית בזמן אמת את מניעיו של דכנר אינה רלוונטית, משום שבכל מקרה היה עליו להבין שמדובר בשוחד, היא סבורה.

לדברי המדינה, אפילו אם שטרית לא הבין נכון את ההיתר לעבודות נוספות, היא טוענת, ודאי שלא יכול היה להבין שקיבל היתר לטובות הנאה. שטרית לא יכול היה לראות באיסור על עבודה פרטית משום אישור לעבודה פרטית. את טענתו לפיה גם בכירי העירייה סברו שמותר לו לבצע עבודות כאלו, ממשיכה הפרקליטות, הוא כלל לא עיגן משום שאיש מהם לא העיד על כך.

בנוגע לשאלה האם שטרית נתן או לא נתן תמורה לשוחד טוענת המדינה: "אין חולק כי תפקידו של שטרית היה הבכיר מכלל הגורמים המקצועיים בעיריית ירושלים ומומחיותו בענייני אדריכלות, הנדסה, תכנון ובנייה, אף היא אינה שנויה במחלוקת. אף סמכויותיו הנרחבות כמהנדס העיר, באשר לטיפול בקידום פרויקטים בכלל והולילנד בפרט, לא היו במחלוקת בין הצדדים. דווקא משום כך, לא ניתן לברור מתוך שלל ההחלטות המקצועיות שקיבל בעניין פרויקט הולילנד, את אלה המהוות תמורה עבור כספי השוחד ואת אלה שהיו מתקבלות גם אלמלא היה מקבל לידיו את אותם שלמונים. די לדעת, כי שטרית לקח את כספי השוחד ביודעו כי אלה ניתנים לו על-מנת להשפיע על החלטותיו, בכדי להוכיח את מחשבתו הפלילית באותה נקודת זמן בה לקח את הכספים".


שמחיוף: גירסת הפריטה נפלה


לגבי אלי שמחיוף טוענת המדינה, כי ההרשעה שלו ושל רבין בשוחד מבוססת על ממצאי עובדה שאין מקום להתערבות בהם. היא אינה מבוססת על גרסתו של שמואל דכנר, אלא על ראיות עצמאיות ובעלות עוצמה, ועל דחיית גירסת ההגנה. אין גם מקום לטענתו של שמחיוף בדבר אכיפה בררנית, שכן המדינה הבהירה שהיא העמידה לדין רק את מי שמצאה נגדו ראיות נוספות מלבד עדותו של דכנר.

"אין מחלוקת, כי עד המדינה קידם את ענייני פרויקט הולילנד. שמחיוף הודה, כי עובדה זו הייתה ידועה לו בתקופה הרלוונטית. אין מחלוקת, כי רבין מסר צ'קים המשוכים על חשבונו הפרטי של עד המדינה, לשמחיוף, אשר העביר אותם ל'קרן ברכת משה'. אין מחלוקת כי בין שמחיוף לבין עד המדינה לא היו יחסים עסקיים או חבריים. אין מחלוקת כי שמחיוף עסק בפרויקט הולילנד". השאלה היחידה הייתה, האם יש אמת בגירסתו של שמחיוף, ולפיה פרט את הצ'קים כטובה עבור רבין. השופט דוד רוזן דחה גירסה זו ללא כל קשר לעדותו של דכנר, ואין מקום להתערבות בממצאיו.