מסוכן מאוד להעריך מהימנות עדים על סמך שפת הגוף שלהם, ומוטב לעשות זאת באמצעות כלים אוביקטיביים. כך אומרת (יום ד', 28.1.15) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות רונן, בהרצאה בוועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין.

לדברי רונן, ההכנה של שופט לדיון קדם-המשפט צריכה להיות ממוקדת מטרה, תוך שהוא יודע לאן ברצונו להגיע. "בהרבה מקרים קוראים את כתב התביעה וחושבים איך מישהו בכלל יכול להתגונן, עם תחושה שצריך לתת פסק דין כמבוקש וללכת הביתה. ההפתעה הגדולה היא שאחרי כתב תביעה יש כתב הגנה, והוא תמיד משנה את זווית הראייה מבחינה עובדתית ומשפטית".

ההבדלים בין הטענות אינם נובעים משקרים, המשיכה רונן, אלא מכך שכל צד חווה את המחלוקת בצורה שונה, והזיכרון של כל אחד מהם פעל כך שיהיה כפי שהוא רוצה. כמעט תמיד הסיפור העובדתי דומה; אין מצב שאחד אומר "היה בינינו חוזה" והשני אומר "אני בכלל לא מכיר אותך", אלא למשל מחלוקת האם לחיצת היד הייתה בגדר חוזה.

היא הוסיפה, כי מחלוקת מאוד בינארית היא בעצם מחלוקת של ניואנס, כאשר ייתכן שכל צד הרגיש בכנות אם היה או לא היה הסכם. "כאשר קוראים את כתבי בית הדין, זה מה שהשופט צריך לחפש: מה המחלוקת, מדוע אירע השבר ומהי המחלוקת המשפטית".


לשתף את הצדדים במחשבות


לדעת רונן, שופט צריך לשתף את הצדדים במחשבותיו לאחר קריאת כתבי בית הדין והתצהירים, אם כי שופטים אחרים אינם שותפים לגישה זו. "זה שיתוף נורא משמעותי, כאשר השופט אומר אלו בעיות לדעתו יהיו לכל אחד מהצדדים. זה מקדם את הצדדים לאפשרות של פשרה, וגם פותח להם פתח להסביר לשופט מדוע לדעתם טעה".

בתשובה לשאלה אמרה רונן, כי היא רושמת לעצמה את ההערות שאינן נכתבות בפרוטוקול, ולעיתים אפילו מקריאה לצדדים מרשימותיה, אותן היא שומרת לאורך הדיון. "זה לא סוד וגם לא צריך להיות סוד, כי כל התהליך צריך להיות שקוף. אני מזמינה את הצדדים לשכנע אותי, ואם לא - אזי להסיק את המסקנות בעצמם".

בהתייחסה לכתבי הטענות אמרה רונן, כי "עורכי הדין כותבים סיפור מאוד ארוך, שמתחיל מבריאת העולם ומגיע עד היום, אבל 95% מזה לא נחוץ. מה שקובע הוא האם הצדדים כרתו חוזה ביום פלוני, ולא האם הכירו בבית הספר התיכון. השופט צריך לנפות את כל זה ולא לתת לצדדים לגרור אותו לשם".


לומר מהו מחיר הסיכון


בנוגע ללחצים של שופטים להגיע לפשרות אמרה רונן, כי תפקידו של השופט להציב בפני הצדדים את כל האפשרויות; פשרה היא אחת מהן, ולא חייבים לבחור בה. "כדי לקבל החלטה רציונלית, אפשר לקנות סיכון או לקחת סיכון - להתפשר או להמשיך הלאה. הנתון המרכזי שהשופט צריך לספק לצדדים הוא מה מחיר הסיכון.

"זה ממש לא איום. זה שיקוף של אומד הדעת של השופט, אחרי שהוא מכיר את המצב העובדתי ויודע את המצב המשפטי. אם הוא חושב שהסיכוי של התובע מאוד נמוך - הוא חייב להגיד לו את זה, ומה יהיה המחיר אם לא יצליח לשכנע אותו". רונן הבהירה, שתפקידו של השופט אינו לדחוף לצד זה או אחר ובוודאי שלא לאיים, אלא להגיד לצדדים מה מצבם.

רונן הדגישה: "הוצאות אינן כלי עבודה של השופטים לאיים על הצדדים; לפעמים צריך להזכיר את זה גם לנו השופטים, כי אנחנו מתבלבלים. ההוצאות הן חלק מסל השיקולים שכל צד צריך לקחת בחשבון, אם ההליך לא יילך בכיוון שהוא רוצה".

בנוגע למהימנות עדים אמרה רונן, כי אינה מאמינה בשפת גוף וכי לדעתה יש לקבוע אמינות רק על סמך ראיות אוביקטיביות - כגון סתירות, מסמכים ותמונות - שגם ערכאת הערעור יכולה לבדוק. "שופטים שחושבים שהם יכולים לזהות סימני אמת ושקר לפי איך שהוא עומד, לפי כמה שהדיבור שלו קולח - צריכים להיות מאוד מאוד זהירים באופן הסקת המסקנות שלהם.

"יכול להיות שיש אנשים שיש להם את היכולת הזאת; לי אין אותה. אחד האנשים היחידים שאני יודעת אם הוא משקר או לא, זו הבת שלי - וגם זה לא תמיד". לדעת רונן, הערכה כזו של שפת גוף היא גם מסוכנת, בין היתר משום שהיא מוטית לתת-הכרה (למשל: "האיש הזה מזכיר לי מישהו שהיה אתי בבית ספר והיה שקרן").