עשרה מגדלי קנאביס רפואי ישלמו למדינה הוצאות בסך 4,000 שקל, לאחר שעורכת דינם, חגית ויינשטוק, הכתירה בקשה במילה "בהולה" ללא כל צורך. כך קבע (יום א', 19.7.15) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר
יגאל מרזל.
העתירה הוגשה ב-28.5.15, בבקשה לחייב את המדינה להנפיק לעותרים רשיונות לגידול קנאביס רפואי. ב-8.6.15 הוגשה "בקשה בהולה לצו עשה", בבקשה להורות למדינה לפרסם מיידית מכרז לאספקת קנאביס רפואי או להעניק מיידית לעותרים את הרשיונות המבוקשים. בגוף הבקשה צוין שהסעד מבוקש "בדחיפות רבה" ושמדובר בסעד "דחוף ביותר". מרזל דחה את הבקשה לצו הזמני, ולאחר ששמע את נימוקי המגדלים נגד חיובם בהוצאות - החליט כאמור לחייבם בכל זאת.
מרזל פותח באומרו, כי קיים מלכתחילה קושי בהוצאת צו עשה זמני כמו זה שהתבקש, שכן סעד זה היה זהה לסעד העיקרי שהתבקש בעתירה. את עיקר ההחלטה מקדיש מרזל לחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אותו הוא מנמק בעיקר בכך ששימוש שלא במקום במילה "בהול" גורם נזק למתדיינים אחרים:
"שופט שנדרש לבקשה שכזו - מעניק לה מטבע הדברים דחיפות על פני עניינים אחרים. במובן זה, עצם הגשת הבקשה לסעד זמני (גם אם של צו עשה) במקרה זה, הובילה את הבקשה לפי בחירת העותרים ובאי-כוחם, וניתבה אותה לבירור בהליך מהיר ו'דחוף'. זאת הגם שלא הייתה לכך כאמור הצדקה עניינית מהנסיבות שפורטו לעיל.
"אך העותרים לא הסתפקו בעצם הדחיפות הנובעת מכך שהגישו הליך דחוף בהגדרה (בקשה לסעד זמני), והם הכתירו את הבקשה כ'בהולה'. כלומר כבקשה לסעד זמני שאין די בעצם דחיפותה ככזו, אלא שיש לראותה כבקשה דחופה במיוחד; דחופה שבדחופות. בקשה שיש לדון בה לפני כל עניין אחר המונח על שולחנו של היושב בדין. בקשה שלשמה יש לעצור כל דיון ולהשהות כל החלטה". לא הייתה לכך כל הצדקה בנסיבות המקרה, מדגיש מרזל.
מרזל מוסיף: "תיעדוף לא נכון ושלא לצורך של הליכים בידי בעל דין, בהכתרת בקשה כ'בהולה' שלא לצורך, מקשה הוא עד מאוד על ניהול זמן נכון ומיטבי של הזמן השיפוטי המצומצם. הדין מאפשר כאמור לבעל הדין ולבא-כוחו, לנתב מלכתחילה הליך או בקשה מסוימים כ'דחופים'. אך לצד הזכות שבכך - ישנה גם חובה. והחובה היא שלא לעשות שימוש בניתוב מעין זה, שלא לצורך. מימוש האפשרות הדיונית להגשת בקשה וסיווגה כ'דחופה' צריך אפוא להיעשות באופן שקול, מידתי ומוצדק".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
