העליון: פירוש מצומצם ל"מתנה לאחר מיתה"

בית המשפט העליון קובע (5.5.16), כי יש לפרש בצורה מצומצמת את הסעיף בחוק הירושה המונע "מתנה לאחר מיתה".

מדובר בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, הקובע: "מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". השופטת ענת ברון מסבירה: "הרציונל בבסיסה של הוראה זו הוא הרצון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם מתנה שלאחריו לא תינתן לו האפשרות לחזור בו מנתינתה".

ברון אומרת, כי קיימים מקרים נפוצים למדי של מתנה לאחר מיתה, כאשר "הנותן מעוניין להיטיב עם המקבל ולהעניק לו את רכושו לאלתר ועוד בימי חייו; אך לצד זאת הנותן מבקש לשמר לעצמו תכני בעלות מסוימים הבאים לידי ביטוי במגבלות שיוטלו
על המקבל.

"מתנות מסוג זה משקפות מציאות חברתית שכיחה שבה רכוש מועבר באופן בין-דורי, לרוב מהורים או סבים וסבתות לילדים או לנכדים. למתנה המועברת בצורה זו יתרונות ברורים למקבל, מטבע הדברים, אך גם לנותן המתנה – הנותן מעוניין להיטיב עם המקבל באופן מידיי, בין ממניעים אלטרואיסטים ובין ממניעים אחרים,
תוך שהוא שומר לעצמו זכויות מסוימות בדבר המתנה. זכויות אלה מקבלות ביטוי במגבלות המוטלות על מקבל המתנה, המאפשרות לנותן המתנה למזער את הסיכונים הטמונים בהיפרדות מהרכוש כבר בימי חייו".

לדעת ברון, יש לפרש בצורה מצומצמת את המגבלה שבסעיף 8(ב): "הוראת הבטלות שבסעיף טומנת בחובה מגבלה משמעותית על חופש החוזים, כמו גם פגיעה בחירות הפרט להתחייב לעשות עסקות בקניינו. פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת כאשר כוונת הצדדים היא אומנם שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן; לא כך הוא כאשר מתברר כי הצדדים התכוונו שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מיידי, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל.

"על סוג המקרים השני, שבו ביקשו הצדדים כי המתנה תוענק לאלתר, אין ככלל להחיל את האיסור הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או
שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם בעסקת המתנה".

הדברים נאמרו בהכרעתו של בית המשפט העליון במחלוקת בין בני משפחת נחשון על בית ברחוב כנפי נשרים בתל אביב. ברון והשופט עוזי פוגלמן קבעו שיש לקבל את ערעורו של עמוס נחשון מול בני-דודיו - יהודה נחשון, דניאל נחשון ודרור נחשון. השופט יצחק עמית הסכים עקרונית עם ברון, אם כי בתוצאה הנקודתית דעתו הייתה שיש לדחות את הערעור. את עמוס נחשון ייצג עו"ד נתן נחשון, ואת בני-דודיו - עוה"ד דוד שהרבני, מיכל שהרבני ולאה לי.